יום לאחר ההלוויה, הלימודים המשיכו בבית הספר וגם אצלי. תחילה חשבתי שאצטרך עוד זמן לפני שאוכל ללמוד שוב, אך אני מוצא שאני שמח על הסחת הדעת.

כשאני פוגש את ההולוגרמה של מייק, אני שם לב לאווירה אחרת. אני מרגיש שהזמן מאט. קרה משהו רע. "אתה לא תאמין מה קרה היום", אומר מייק.

רוב הילדים בבית היתומים הגיעו מרקע קשה. רובם לא זוכרים את הוריהם. חלק אף צפו בהוריהם נרצחים. אחרים מעולם לא זכו להכיר את הוריהם...

הימים בלי גייל פחות מהנים. הוא חסר לי מאוד. אבל עכשיו המצב שלי פחות נורא משהיה לפני שהגיע. עכשיו הילדים האחרים לפחות מדברים איתי. דבר שלא...

"נריה תמיד נראת כל כך מסוגרת", אני אומר למייק בטלפון. "חבל לי שהיא ככה. הלוואי שיכולתי להקל עליה, לגרום לה להבין שאין לה ממה לפחוד...

עם התפקיד שלי מגיעה אחריות כבדה. להחזיק בתואר שליט היקום, דורש ממני לדאוג ולהגן על היקום בכל דרך אפשרית. אני נדרש לזהות איומים אפשריים ולנטר

"אמור לי", מבקש ממני מאסטר קיוּ. "האם ניתן לבחור באופן מודע את צבע האנרגיה הקסומה שתשמש אותך לקסם?" "אמממ…" אני מהרהר. "אני חושב שלא ממש."

שמש הבוקר מלטפת אותי. סֵטֶרוֹ שיגר אותנו לפֶּלֶנוֹ ההתמחויות. מאסטר קיו מוביל אותי למקום שבו קבוצת נחלים מתאספים למפל. מאסטר קיו נעצר ומתיישב

השמש כבר ירדה מתחת לאופק בחלון המשרד של מנהלת בית הספר. שמה הוא מרי סיב, אבל כולם קוראים לה "המנהלת" והיא אוהבת את זה. ליאן, המורה לקסם, הוב

שמש מסתננת לכיתה. קול המורה מרפרף ליד אוזני. אני נמצא בין פה לבין מחשבות עמוקות. מבטי שקוע במחברת. אני משרבט סיכום קצר של השיעור. אני תוהה ל

הסיפור שלי מתחיל כשאני מוצא את עצמי בפֶּלֶנוֹ (משמעות: כוכב לכת) מוֹפְרִי עם מעט מאוד זיכרונות. מצאתי שאני יודע לדבר, יודע את שמי: גייל, יודע