בפרקים הקודמים: גייל הגיע באופן מסתורי לפֶּלֶנוֹ* מוֹפְרִי. הוא חלק חדר עם מייק. השניים נהיו חברים טובים. כל כך טובים שהם הטילו קסם אי-סודות ביניהם. הקסם המורכב והחזק משך את תשומת ליבן של המורות ושל סֵטֶרוֹ. סטרו לקח את גייל לפלנו ההתמחויות כדי ללמוד קסם ברמה שלו. בשיטוטיו הכיר גייל את נָריַה שהיא גם תלמידה במקום.
כנופיית הקוסמים השחורים תקפו את בית הספר פרח, שם לומד מייק. הם חטפו את טירֵה ואיש לא יודע מה עלה בגורלה.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
כשאני פוגש את ההולוגרמה של מייק, אני שם לב לאווירה אחרת. אני מרגיש שהזמן מאט. קרה משהו רע.
"אתה לא תאמין מה קרה היום", אומר מייק.
"יש לי תחושה שלא אאמין, אבל אתה לא יכול לשקר לי, אז…"
"כנופיית הקוסמים השחורים פרצו את דלתות בית הספר -"
"אבל חשבתי שהדלתות חסינות, לא?"
"אני חושב, אבל זה רק עניין של כוח, לא? בקיצור, הם צעקו משהו על איפה האדון שלהם ואז הם חטפו תלמידה, את טירה", הוא עוצר. הוא מהסס במילים שלו. "היא עדיין לא חזרה."
שום מילים לא יכולות לכסות את החור הזה. כן, זה לא אומר שהיא מתה, אבל אם הם לקחו אותה והיא ראתה אותם מקרוב, היא כנראה לא תחזור בחתיכה אחת או בכלל. רגשות מסתחררים בתוכי. איך זה קרה? האם הייתי יכול לעצור את זה? מי הוא "האדון" שלהם? האם יתכן שזה אני?
אני מוצא שאיברי רועדים. אני לא רוצה להיות האדון שלהם, אני רוצה להישאר פה וללמוד קסם לבן.
"מה אם אני האדון שלהם?" אני שואל בקול רועד.
"הייתי כל כך בהלם ממעשי הכנופיה השחורה, שלא חשבתי על המשמעות שלהם. אבל אולי האדון שלהם הוא תלמיד אחר שלומד בבית הספר?"
"אז למה שהם יחפשו אותו ככה?"
"אולי נמאס לו מהם...?"
"אז למה הם חטפו את טירה?"
"אולי כי הם לא מצאו אותו ורצו לשאול אותה…? אבל אחרי שהזהות שלו נחשפה, היא הייתה חייבת למות", מציע מייק.
"זה נורא." אני מסרב לעכל את שהתרחש. "מה אם הייתי יכול למנוע את זה?"
"מי יודע? אבל אל תרגיש רע מדי עליה. טירה הייתה נוראית. בגללה הוטל עלי החרם."
"אולי אתה צודק, אבל עדיין לא מגיע לה מוות, לא?"
״אתה כנראה צודק.״
השיחה שלנו ממשיכה וסוטה לנושאים אחרים עד שזמננו תם.
למזלי היום כבר כמעט הגיע לסופו. רק נשאר לי לגרור רגליים כדי להכניס כמה דברים לבטן. אני לא יודע אם יש לי תאבון בכלל.
"שמעתי מה קרה בפלנו מופרי", בדרכי לחדר האוכל עוצר אותי סטרו. בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו. "איך אתה מרגיש לגבי זה?"
"לא טוב", אני עונה בחוסר רצון.
"אני מבין. ואני מבין גם אם תעדיף להעביר שם כמה ימים עד שהעניין ירגע. אקח אותך לשם אחרי שתאכל."
אני נכנס לחדר האוכל ודוחף פנימה מזון כמעט בכוח. מאוחר יותר, אני חוזר לחדרי ואוסף כמה מחפצי. סטרו מגיע ולוקח אותי. בפלנו מופרי, השמש כבר מתחת לקו האופק. אני הולך לחדר של מייק. אנחנו אפילו לא מצליחים להגות ברכת שלום. אנחנו פשוט מתחבקים. כמה שזה נעים להיות אחד ליד השני.
אחרי כמה דקות שקטות בחברת אחד השני, מייק מספר לי שמחר תהיה אספה בבית הספר בנוגע למקרה. הוא מספר לי שיש הרבה בלגן וביטלו לבינתיים את הלימודים. רבים מהתלמידים הצעירים יותר מפוחדים שהכנופיה הצליחה להיכנס לתוך בית הספר. עולה השאלה: למה הכנופיה לא פרצה קודם לבית הספר? ועולה החשש שהם יעשו זאת שוב.
תחת החיבוק החם של השמיכה, אני מרגיש בעייפות מטפסת בי. ולאט לאט המחשבות שלי מאיטות עד שאני נרדם.
לאחר ארוחת הבוקר, בית הספר מתכנס לאספה. מנהלת בית הספר מדברת על המתקפה שהייתה ומבטיחה שהוקמו מאז הגנות קסומות שיגנו מפריצה חוזרת. היא אומרת שינתנו כמה ימי חופש כדי לתת לתלמידים זמן לעכל ולהירגע מן ההתרחש. אבל כמובן שלא יעשו שום דבר פעיל כדי לעזור לתלמידים. נותנים לנו להתמודד לבד. לסיום המנהלת מכריזה שתהיה הלוויה לטירה מחר.
אני ומייק מסתובבים בחצר בית הספר. אנחנו עוברים ליד תלמידים אחרים. רובם מתנהלים כבשגרה. בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שהיום הוא יום רגיל. אני מניח שרוב התלמידים פה לא מתאבלים על טירה. הם אפילו שמחים שהיא לא בסביבה. אבל רבים מהם פוחדים מכנופיית הקוסמים השחורים.
מייק ואני בעיקר מנצלים את ההזדמנות כדי להיות אחד עם השני. כמו שני חברים ותיקים שלא נפגשו שנים ארוכות. אנחנו מדברים על הכל. רק נושא אחד מסתובב סביבנו, אך לא יוצא מפינו. השאלה האם יש קשר ביני לבין כנופיית הקוסמים השחורים. אולי אני יכול להשאיר את ההיסטוריה הזאת בעבר שאני לא זוכר ולהמשיך את החיים שלי בכיוון הזה. אני מוכן לוותר על היחס המיוחד, רק לחיות חיים רגילים ולדעת שיום אחד לא אהיה איזה נבל על או משהו מרושע אחר.
שמש של בוקר זורחת בשמיים מעל מגרש הספורט. אילו הייתה ברירה, כנראה שרוב התלמידים לא היו מגיעים להלוויה הסמלית של טירה. כולם לובשים בגדים שחורים או מאוד כהים. שוררת אווירה של זלזול ושל אבל. המנהלת אומרת כמה מילים על "האבדה הכבדה", רק לשם כבוד אחרון. כשהיא מסיימת, היא מזמינה כל תלמיד שרוצה לנאום. שתי תלמידות עולות ביחד. אני לא יודע את שמותיהן, אני רק יודע שהן נהגו לעקוב אחרי טירה לכל מקום. בחוסר רצון, אני מוצא את עצמי מקשיב לנאום שלהן:
"טירה הייתה החברה הכי טובה שאפשר לבקש. היא תמיד דאגה לנו ואנחנו דאגנו לה בחזרה. היא הובילה את הכיתה יותר טוב משכל אחד אחר היה יכול. עד שהגיע אותו היום הטרגי בו היא נלקחה מאיתנו."
נכון שלא הכרתי אותה באמת. אבל התיאור הזה בא בסתירה לכל עדות אחרת ששמעתי עליה. כך הן חוו אותה וזאת זכותן לבקש להגיד עליה מילים אחרונות.
השתיים חוזרות למקומן בקהל. אני שומע רשרוש מעלי, אני זורק מבט לשמיים חסרי העננים ואני רואה צללים שחורים. קשה לטעות בזיהוי, אלו הם כנופיית הקוסמים השחורים. מה הם עושים פה? האם הם לא הפחידו מספיק את התלמידים? כתם שחור צונח על הקרקע על יד המנהלת. בהלה משתחררת ברגע הפגיעה. התלמידים בורחים למקלטים. אני לא מרגיש כלל פחד. אני צופה בהם ממשיכים בדרכם לעבר האופק. הסקרנות גוברת עלי ואני הולך נגד נחשול הילדים ועבר העצם שנפל. מייק נסחף בזרם של האנשים.
על המגרש אני מוצא את העצם שנפל. נראה שהוא מכוסה בבד שחור. הסקרנות גורמת לי לפתוח את הקיפולים ולגלות את הפנים של טירה. אני רואה שגרונה משוסף. אני חש רחמים עליה. אני תוהה איזה מסר מנסים הקוסמים השחורים להעביר. האם הם מנסים לתת לי רמז? אני אמור להבין מזה משהו?
ההמשך יחכה לכם כאן בעוד שבועיים.
כדי להיות הראשונים שיקראו את הפרק הבא, רשמו את המייל שלכם בתחתית העמוד או עיקבו אחרי בטלגרם.
Comments