אני מקווה שאתםן זוכרים את הסיפור של גייל עד כה. לכן אזכיר רק קצת מההתרחשויות בפרקים האחרונים:
גייל לא יודע ולא זוכר שנעלם לכמה ימים.
נָריַה וגייל ביחד.
מייק קפץ לביקור.
למרות שגייל יושב ממש כאן לידי, אני לא מצליח לגלות אם הכל אצלו רגיל. אני גם לא רוצה לפתוח את הדברים מול נריה. אני לא יודע כמה היא יודעת. ולא מרגיש לי שהיא תיקח את המידע בקלות. בפעם האחרונה ששמעתי עליה, היא נשקה את גייל על הלחי. עכשיו ברור לי לאן זה התפתח. גייל מראה את הרגשות שלו כלפיה באופן ברור. מפתיע אותי שהוא יחסית שומר על ידיו לעצמו.
נריה, מצד שני, יושבת מכונסת בתוך עצמה. אני לא שומע את המחשבות שלה כמו שאני שומע אצל רוב האנשים. אבל אני מרגיש ממנה משהו. זהו קו לא ברור ולא מוגדר של רגשות, תחשות וקצת מחשבות. נדמה לי שהיא לא מבינה את הדברים האלו בעצמה. מוזר. אני מצליח להבין דבר חשוב אחד לגביה: הלב שלה נמצא במקום הנכון. פעם גייל גם נתן לי תחושה כזאת. עכשיו אני… משהו מרגיש שם קצת שונה. הוא מרגיש לי מסוגר יותר. כאילו יש לו חומה מסביב ללב. זה לא הגיוני, נכון?
אני מספר על מתיחה שעשו התלמידים לאחרונה למורים. כמה תלמידים החליטו להבריז מהשיעור וזייפו הקאות בעזרת קסם. זה עבד על כמה מהמורות, עד שהמורה לקסם עלתה עליהם. השלושה קיבלו על זה עונש. בזמן שאני מדבר, אני רואה שנריה מנסה להחליט איך גייל מרגיש כלפי. למה נראה לי שהיא לא מחבבת אותי? אני בסך הכל כאן כדי לבדוק מה שלום החבר המשותף שלנו.
השמיים נעשים כתומים ושלושתינו הולכים למתחם המגורים. שם אנחנו נפרדים מנריה.
"כמה ימים לא היית בבית הספר?" הוא שואל אותי.
"רק יומיים. זייפתי מחלה ונשלחתי לבדיקות בבית החולים של העיר."
גייל מסתיר דאגה מתחת לנחישות. "טוב, אני אדאג לזה. אף אחד לא ידע שאתה כאן."
"מה אתה הולך לעשות?"
"סמוך עלי." עכשיו אני מודאג מגייל. אני לא יודע מה עובר עליו. למה הוא לא מספר לי? אני חושש שהוא מסתיר ממני דברים. עכשיו אני בטוח שהוא יודע משהו ולא משתף אותי. "מייק, אדאג לכך שתוכל להישאר כאן כמה זמן שרק תרצה."
"תודה, גייל." אני מנסה לא לחשוף יותר מדי מרגשותי.
"אתה רוצה שאשן על הרצפה ואתה על המיטה?" אני יודע שאם ניצור מיטה בקסם, מישהוי ישים לב.
"לא צריך. המיטה תספיק לשנינו. היא לא כל כך קטנה. בכל מקרה, מאיפה תכננת להביא עוד מצעים?"
"בסדר, אני מניח שאתה צודק. אגדיל מעט את השמיכה שתספיק לשנינו. זה לא יהיה חשוד מדי."
שוב לחלוק חדר עם גייל מרגיש כל כך טבעי. מרגיש לי שחזרתי הביתה. אני מרגיש בטוח.
למזלנו על המיטה יש שתי כריות ומספיק מקום לשים אותן אחד לצד השניה. כשאנחנו שוכבים על המיטה ובוהים בתקרה, גייל מספר לי על התפתחות היחסים שלו עם נריה. אני תוהה אולי בגלל זה גייל מרגיש לי שונה. אולי האהבה שינתה אותו. אולי הכל בסדר איתו.
"מייק, אני שמח שאתה כאן איתי. התגעגעתי אליך", אומר גייל.
"גם אני שמח להיות פה איתך. לילה טוב, גייל", אני משיב באותה לבביות חמימה.
"לילה טוב."
גייל מבקש שאעביר את היום בחדר רחוק מאנשים. הוא מבטיח לדאוג לי לאוכל. אז אני מנסה להישמע לבקשתו. אני מנצל את הזמן להירהורים. אני חושב על הדרך שעשיתי כדי להגיע לפה. יומיים הייתי בדרכים. אני לא יודע איך התמזל מזלי כל כך והצלחתי למצוא חללית סיורים שעברה ליד רחבת הקסם ועשתה דרך ארוכה עד פֶּלֶנוֹ* ההתמחויות עם הרבה עצירות. כל הזמן הזה הייתי צריך להסתתר על סיפון החללית. ניסיתי להימנע מהטלת קסמים מחשש שהשימוש באנרגית הקסם יסגיר אותי. חלק גדול מהזמן העברתי במחסן שלהם. הצלחתי לארגן לי שם כמה סדינים וכריות שהיו שם. אחרי שהם אכלו, הלכתי לחפש שאריות מזון. בדרך כלל היה נשאר משהו אכיל. אם היה לי מזל הייתי מצליח גם לגנוב משהו מהמטבח. היה משהו מגניב להיות בלתי נראה על החללית. רק להתבונן ולא להיות חלק מהאנשים. זה הרגיש לי ממש כמו משחק להתחמק מהמודעות שלהם. הייתה שם את המשפחה הזאת. שתי אמהות ושני אחים שהיו צעירים ממני. משהו במרקם המשפחתי החם והאוהב שלהם, גרם לי להתגעגע להורים שלי. זה גרם לי לתהות אם ההורים שלי היו לוקחים אותי לסיור ביקום אם הם היו עדיין כאן איתי. נהנתי לצפות בשני האחרים דואגים אחד לשני. לרגע הם לא עזבו זה את זה. הם חלקו את השמחה וההתרגשות שלהם. כשאחד היה צריך רגע לעצמו, השני נשאר איתו.
אפילו כשאני חושב על זה עכשיו, אני נהיה עצוב. האם זה דבר שאי פעם יהיה לי? גייל הכי קרוב לממש את זה איתי. ואני תוהה איך אני יכול לחזק את היחסים שלנו. מרגיש לי שהוא מתרחק ממני ונסגר פני. אני רק רוצה שהוא יהיה כאן בשבילי כשאני צריך. כמו שאני כאן עבורו עכשיו. למרות שהוא לא יודע שהוא זקוק לעזרה כרגע.
מה הסיפור של נריה? גייל כל הזמן אמר שהיא לא ברורה. ועכשיו אני יודע גם למה: היא בעצמה לא יודעת. אבל חייב להיות משהו שהיא כן יודעת. מה הסיכוי שגם היא איבדה את הזיכרון שלה? אולי היא לא יכולה להבין את ההשפעות הרגשיות של האירועים שהיא עברה, אבל אני חושב שיש לי סיכוי. עכשיו, איך להוציא ממנה מידע בעדינות? גייל ואני הגענו למסקנה שכדאי לשאול אותה שאלות כן/לא. וגם לא לבוא באופן ישיר מדי. כשגייל ניסה זאת, זה לא עבד.
אני מנסה לחוש במחשבות של אנשים סביבי. אני לא חש דבר, אז אני מנסה להרחיב את הטווח ומאמץ אותו עד לקצה. כיוון שאינני מוצא מחשבות בכלל וגם לא חומות מחשבתיות, אני יודע שאין אף אחד בסביבה. אני יוצא תוך כדי בדיקה מתמדת שאין אנשים מסביבי. אני שואף את האוויר הצח של פלנו ההתמחויות והתחושה נעימה לי. האוויר בבית הספר מרגיש יותר חנוק. אני לא רוצה לחזור לפלנו מוֹפְרִי. פה יותר טוב. אני יודע שיש עוד הרבה כמוני שירצו ללמוד כאן. אני רק מקווה שאשאר פה עוד כמה ימים.
אני נותן לרגלי לקחת ולשאת אותי על הדשא הירוק. הרוח קרה, אבל אני לבוש היטב. אני מוצא עץ ליד נחל קטן. המראה נראה לי כאילו נלקח מעולם אחר. אין מראות כאלו בשטח בית הספר. אם יש לנו מזל, נותנים לנו לצאת לשדה הפרחים.
רק כשאני מתיישב תחת העץ אני מבין שזה העץ שלידו ישבנו אתמול. הגיוני שרגלי נשאו אותי לפה. זה המקום היחיד שאני מכיר באזור.
אני נותן לעיניים שלי לנוח על האופק. אני נותן לזמן לזרום ולעבור מעלי.
ממרחק, אני שומע מחשבות חלשות. יש בהן היסוס, תסכול וכעס. לקח לי זמן לזהות את הדובר כיוון שלא ציפיתי מנריה להיות מסוגלת להכיל כעס. אני מצליח לקלוט שהיא כועסת על המורה שלה, מתוסכלת מעצמה. היא מרגישה חסרת יכולת. והכל בגלל שיש לה קושי להטיל קסמים. וואו, לא ידעתי. זה מה שאוכל אותה? מה זה משנה אם היא יכולה להטיל קסמים? זאת רק יכולת אחת ודי שולית שיכולה להיות לאדם. אני תוהה האם אני יכול לעזור לה. האם היא בכלל תיתן לי לגשת אליה? אולי אני צריך לתת לגייל לעשות את זה?
"חשבתי שתהיה בחדר כל היום", היא אומרת כשהיא מגיעה אלי. אני רואה איך היא מסתירה את הרגשות שלה תחת אדישות. ואני יודע שהיא גם מסתירה את זה מעצמה.
"ניסיתי. אבל היה שם מחניק מדי. והיום הזה כל כך יפה."
"טוב."
איך אני יכול לגרום לה להבין שקסם זה לא הכל בחיים? ובלי לגלות לה שאני יודע? "היי, נריה, רק רציתי להגיד שאם את רוצה לשתף אותי ברגשות שלך, אני מבטיח לא לספר לאף אחד."
"למה שאשתף אותך?" יש משהו תוקפני בטון שלה.
"אני יודע שאנחנו לא מכירים הרבה זמן. קחי את הזמן שלך לסמוך עלי. אבל לפחות תמצאי מישהו לספר לו מה עובר עליך. אולי תספרי לגייל."
"למה?"
"בחיים הקצרים שלי בפלנו מופרי, גיליתי שהוצאת הרגשות, במיוחד סביב טראומות, מאוד עוזרות להתקדם. זה עוזר לקבל עוד זווית ראיה על הדברים."
היא מסתכלת עלי ובוחנת אותי מקרוב.
"אני רק מקווה שיום אחד תתני לאנשים לעזור לך ולהיכנס עמוק ללב שלך."
מתחת למבט האטום שלה, אני יכול לחוש בסערה עמוקה שמתחוללת בתוכה. סערה שהיא לא מבינה ומדחיקה. במחשבות שלה היא מדמיינת איך בכלל לפתוח שיחה כזאת עם גייל. אבל מהר מאוד חשש ממלא אותה והיא חושבת על התגובות האפשריות והגרועות ביותר של גייל.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
סוכות נעים.
ההמשך יתפרסם פה בעוד שבועיים.
מוזמנים לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות. ולא הסדרה לא בדרך לסוף עדיין.
Comentários