בפרקים הקודמים:
גייל לא יודע ולא זוכר שנעלם לכמה ימים.
נָריַה וגייל ביחד.
מייק קפץ לביקור והוא חש שגייל מרוחק מאז שחזר.
אני חי בתוך שקרים וסודות. חיי הם שקר. אני כבר לא יודע אם אני הולך בדרך הנכונה. מה היא הדרך הנכונה? נראה לי שטוב הוא יחסי. אם אעשה מה שטוב לי, יתכן שאפגע ביקום ובאנשים שבו. אבל לעשות "טוב" בעיניי היקום, עשוי להיות לי לא נעים.
אז מה אני אמור לעשות? מה יותר חשוב? האם אני יכול להחליט לבד? את מי אני יכול לשתף ולסמוך עליו שיעזור לי?
אני חושש שסטרו יחליט שאני מסוכן מדי ליקום ויחליט לחסל אותי. אני לא רוצה שחיי יגמרו עדיין. אני מרגיש שהם רק התחילו. ואני רוצה לחיות! אני לא אפגע באף אחד, אם רק תינתן לי הזכות לחיות.
יודעותים אתםן למה חושש אני, קוראים יקרות? אני חושש כי אני זוכר מה קרה כשנעלמתי לאחר המרדף אחר כנופיית הקוסמים השחורים. בהתחלה באמת לא זכרתי. סטרו עזר לי להיזכר בכל מה שקרה מאז שהגעתי לפֶּלֶנוֹ מוֹפְרִי. המפגש איתם שפך קצת אור על העבר שלי. אבל אני עדיין לא בטוח שאני יכול לסמוך עליכם. אני יודע שהייתםן כאן לצידי עד עכשיו. אבל האם אתםן יכולימות להתמודד עם האמת?
אני מרגיש שמייק מתרחק ממני. אני לא יכול להאשים אותו. מאז שחזרו לי הזכרונות, אני מרגיש שאני צריך לשמור מעט מרחק. אבל אני רוצה להיות קרוב למייק ולנריה. אני לא יודע מי הייתי לפני, אבל אני בספק שאני יכול פשוט לחזור לשם.
אני מרגיש שהזמן שלי אוזל. ואני לא יודע מה מתקרב. אני לא יודע מה הולך להיות ואני מפחד. אז אני ממקד את עצמי: מה אני רוצה מהחיים האלו? איך אפשר לענות על שאלה כזאת בלי כל הנתונים על אודותי? אני מרגיש שהעבר שלי מושך אותי יותר מתמיד.
"אתה צריך לפעול בקרוב", אמר לי אדם מכוסה גלימה שחורה. "היצמד לתוכנית. פעל במהירות."
"איזה תוכנית?" שאלתי. חלק ממני רצה לדעת, וחלק אחר רצה לברוח ולחיות את החיים שלי כמו שהם עכשיו.
"אתה תדע כשתצטרך לדעת."
לא אהבתי את התשובה הזאת. האם לא מגיע לי לדעת מה התפקיד שלי ומה מטרת "התוכנית"? הם ריעננו את הזיכרון שלי בנושא הטלת קסמים, ביחוד קסמי לחימה ואמרו לי שאוכל לקרוא להם בשלב הסופי, אם יתעורר הצורך.
אני שמח שהרחבתי את הידע שלי בקסם, אבל עכשיו אני רק רוצה להפסיק להיות איום. אני מוכן לחזור לבית הספר פרח ולמורים הנוראים, רק לחיות.
"ספר לי, גייל", אומר סטרו. "איך אני יכול לעזור לך ביום נאה זה."
קראתי לו כי אני צריך עזרה ורק הוא יכול לעזור לי. "אני לא רוצה יותר את כוח הקסם שלי."
סטרו מרים גבה. "אתה רוצה שפשוט אקח אותו ממך?"
"אני מקווה שזה אפשרי בכלל."
"זה הרבה יותר מורכב משזה נשמע."
"לא אכפת לי. אני רק רוצה להיות ילד רגיל. אעשה הכל בשביל זה עכשיו. בבקשה."
"אתה רוצה לעשות מה?!" מייק אומר בהפתעה גמורה. נריה מרימה את גבותיה וקומצת את שפתיה. "חשבת בכלל על ההשלכות של זה?"
"כן, מייק", אני משיב. "חשבתי על ההשלכות של המעשה ועל ההשלכות של השארת המצב הקיים. חשבתי שתקפוץ על ההזדמנות. נוכל לחזור להיות שני ילדים רגילים."
"מעולם לא היינו שני ילדים רגילים. אנחנו יתומים. אני שומע מחשבות שאני לא אמור ולך יש כוח קסם חזק. אין בזה שום דבר רגיל. לא נועדו להיות רגילים."
"ומה איתי?" שואלת נריה בקול חלש ומהוסס.
ואז זה מכה בי. לא חשבתי על הכל עד הסוף. מה יהיה עם נריה ואיתי? אני לא רוצה להודות בפני עצמי שלא אוכל להישאר עם שניהם בשום מצב שיצא.
ההחלטה שלי עדיין ברורה לי. אני הולך לעשות את המעשה הנכון והטוב ליקום: לוותר על כוח הקסם שלי.
מייק והמבטים של נריה מנסים לשנות את החלטתי, אך אני נחוש בדעתי.
לקראת ערב סטרו מופיע. "באתי להגשים את המשאלה שלך."
מאסטר קיו, נריה ומייק מלווים אותי. הרוח קרירה ומלטפת. אני לא נותן לה לחשוף את החששות שלי.
"כמה זמן אתה יודע שמייק פה?" אני שואל.
"מאז שהוא הגיע לפה", הוא משיב בקולו השלו.
"אבל חשבתי… אז למה לא עשית משהו?"
"מה אתה חושב שאני? המשטרה של היקום? לא לכל דבר יש השפעה בקנה מידה יקומי."
סטרו מקיף אותנו בנרות בעזרת קסם. "למה הנרות?"
"כדי להפחיד אותך", פניו משועשעות. זה מוזר. חשבתי שהוא תמיד רציני. ואני תוהה מה המשמעות של המילים. האם הוא רוצה להוריד אותי מהרעיון הזה או שהוא מנסה להקליל את האווירה לפני תהליך מסובך ואולי כואב. לא משנה מה עובר לו בראש, דעתי הוחלטה.
השמש צובעת את השמיים באדום. ללא אזהרה, אני מרגיש שחלק מהנשמה שלי נמשך החוצה ממני. עכשיו אני מפחד. מה אם אהיה אדם אחר? לא חשבתי שכוח הקסם הוא חלק כזה גדול ממני.
כשסטרו לוקח ממני את כוח הקסם שלי, אני מרגיש שהוא מסיר ממני את כל שכבות הקסם שהוטלו עלי. זכרונות חוזרים אלי, אני יודע מי אני! והגוף שלי חוזר למה שהיה.
אני יודע למה אני כאן. הזמן לפעולה הוא עכשיו. אני מושך בחזרה את כוח הקסם שלי וחודר למוח של סטרו. הוא מלא הגנות והוא מנסה לעצור אותי. להיות במוח שלו זה כמו להיות במסדרון ארוך מלא בדלתות. רוב הדלתות נעולות. אבל אני יודע איזו דלת אני מחפש. אני ממשיך לרוץ ודוחף את מעלי את הניסיון של סטרו להוציא אותי מהתודעה שלו. אני מנסה לשכנע את עצמי שאני יכול לעשות את זה. למרות שאני יודע שסטרו חזק ממני. אבל אני לא מוותר, אני ממשיך לרוץ. לבסוף אני מוצא דלת שחורה. אני יודע שהיא נעולה, ואני לא צריך לפתוח אותה. רק לשרוף אותה. אני מרכז את כל כוח הקסם שלי לביצוע המטרה אליה נשלחתי.
אני מוחק את כל המידע שיש לסטרו על הארגון שהוא מכנה "רשת הרוע". כמובן שאנחנו לא קוראים לעצמנו ככה. אנחנו לא חושבים שאנחנו רעים. אנחנו פשוט לא תמיד פועלים על פי חוקי היקום, חוקים שפגעו והפלו אותנו.
אני שומע את סטרו צועק. אני חש בנוכחות של אנשים נוספים. אני לא צריך לראות את הגלימות השחורות שלהם כדי לדעת מה הם עושים פה. מאסטר קיו מנסה לשבש את הקסמים שאני מטיל על סטרו. אני מרגיש את סטרו נאבק למנוע מהאש במוחו לכלות את המידע. אני מבין שעשיתי את מה שיכולתי ועכשיו הגיע הזמן ללכת. כיוון שהשתמשתי ביותר מדי קסם, אני תופס טרמפ על מטאטא של אחד הקוסמים. וכך אנו טסים מהר לכיוון שער קסום שמוביל לארץ השחורה.
זה לא מה שאתםן חושבותים. לא פגענו באף אחד. רק מחקנו לסטרו את המידע על אודותינו. זמן רב שהוא יודע עלינו ועולה בנו חשש שהוא יתערב בעניינים שהוא לא אמור. עכשיו כשהמקום שלנו מוסתר בפני כל סוגי הקסם והטכנולוגיה, איש לא יוכל למצוא אותנו בארץ השחורה.
אם שרדתםן עד כאן, אני חושב שאני יכול לספר לכם את הסיפור מההתחלה. ברגע שגדולי קוסמנו הצליחו למצוא דרך למנוע מסטרו לגלות על ארצנו, הוחלט למחוק את זכרונותיו עלינו. כמו שאתם יודעימות, סטרו הוא הקוסם החזק ביותר ביקום. אין לכוח שמגיע מתוך היקום סיכוי עליו. ולכן נוצרה התוכנית הגדולה. נבחרתי להיות המבצע. במשך מאה שנים צברתי כוח קסם עצום. לפי התוכנית הוחלט שאתקרב לסטרו בלי לעורר את חשדו עד שיגיע הזמן ואטיל את הקסם הסופי. בשביל לעבוד על הקוסם החזק ביותר, צריך באמת להאמין למה שאני אומר. לכן נאלצתי להשכיח ממני את עברי. ההשתלבות בבית הספר נועדה לשם יצירת מראה תמים. כמובן שכיסינו את כל הקסמים שעשינו כך שיהיה קשה מאוד להסיר אותם. קשרנו את הסרתם בכוח הקסם מפני ששיערנו שבשלב כזה או אחר סטרו ינסה להסירם.
"מי אישר לכנופיה לחטוף ולהרוג תלמידה?!" זאת השאלה הראשונה שאני שואל את המועצה. אני סוקר את הפרצופים. כולם מוכרים לי. אם כי צעירים במאה שנה.
"אנחנו שמחים לראות אותך, גייל", אומר מרקו. קולו מלא סבלנות. דבר שהוא איבד בשנים הבאות. "אתה מכיר את הכנופיה, הם חבורה של ילדים. הם לא המוחות הטובים ביותר שיש ליקום להציע. הם הבינו לא נכון מסרים שהועברו להם. וכמובן שיש להם נטייה נוראית לקחת הכל לכיוון הכי אלים. הנושא בורר וטופל. כדי לשמור על התוכנית שלנו, נאלצו לחסל את התלמידה עבורם."
בהמשך הם מעדכנים אותי מה שהם עשו מהרגע שהגעתי מחוסר זיכרון. לצערי, לא אוכל לחשוף לכם יותר מסודות הארגון.
עכשיו כשהמשימה שלי הושלמה, הגיע הזמן לחזור לזמן שלי. אך לא אוכל לבצע את המסע בזמן לפני שאתמלא מחדש באנרגית קסם. אין דבר שאני רוצה כרגע יותר מאשר לחזור לחיקו של אהובי.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
אוקטובר שמח!
האם זה הסוף או שפרק נוסף יגיע בעוד שבועיים? רק דרך אחת לגלות!
מוזמנימות לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות.
פרק מפתיע ומעניין מאוד!!!!❤️