בפרקים הקודמים:
התוכנית הגדולה נחשפה וגייל ברח. מייק מנסה להמשיך את חייו.
קרוב לשבע שנים עברו מאז שמעתי מגייל לאחרונה. למרות שבמהלך השנים ניסיתי לשכוח ממנו, מחשבות עליו חזרו אלי בכל פינה. שותפים לחדר באו והלכו. קאי, טום, ריק וסם. באמת שניסיתי להתחבר עם כל אחד מהם. אבל כולם התרחקו ממני בסוף. אף חברות לא החזיקה. שניים מהם עברו לחדרים אחרים, הרחק ממני. סם התקבל לבית ספר בצד השני של היקום ומצא משפחה מאמצת באזור. ריק נשר מבית הספר והתחיל לעבוד בעיר.
על נָריַה לא חשבתי שנים. מה שלומה בימים אלו? האם היא עדיין נאבקת באותם קשיים נפשיים? האם היא עדיין תולה את האושר שלה ביכולות הקסם שלה?
גייל היה כמו סערה שלא השאירה זכר. הוא בא והלך כלא היה. עכשיו כשאני לקראת סיום הלימודים, רגשותי כלפי גייל צפים מחדש. אני כועס עליו שבגד בי. אני רוצה לדעת למה. אני רוצה להתעמת איתו ולקבל הסבר. אני מניח שהרצונות שלי לא תואמים את המציאות. אני לא יודע בכלל איך למצוא אותו. איפה להתחיל לחפש? מה בכלל אגיד לו? אני רק יודע שהוא עם כנופיית הקוסמים השחורים. מי יודע, אולי הוא היה אחד מהקוסמים שהטרידו את מנוחת בית הספר בשנים האחרונות. בכל פעם שהכנופיה באה לתקוף, הייתה לי תקווה סודית שגייל יוריד את הכובע, יבגוד בשאר הכנופיה ויגיד לי שזה היה תרגיל שהוא עשה להם. אבל אלו רק פנטזיות.
בחודשים האחרונים מדברים איתנו על העתיד שלנו. הם מציעים לנו להתגייס לצבא היקום בתקווה שלא נחזור לפה יותר. יותר מדויק: בתקווה שלא נצטרך לחזור לכאן. אחרים יצאו למסע לחיפוש עצמי. השאר ישארו בפֶּלֶנוֹ* הזה ויחפשו עבודה. הרי אין כאן מוסדות להשכלה גבוהה.
תחילה חשבתי לצאת למסע לחיפוש עצמי. אבל אני מבין שזה לא סולל לי עתיד הרחק מכאן. האפשרות היחידה שנותרה היא להתגייס לצבא היקום. להתחייב לחמש שנים של שירות. ואם ארצה כסף כדי לצאת מהחור הזה, אצטרך להישאר שם עוד כמה שנים. וזה בלי להגיד שאני גם צריך להתקבל לצבא. ומה בכלל אעשה שם? אני לא יודע מה יש לי בכלל להציע לצבא. אני דיי שבע ממסגרות וממעקב אחר חוקים נוקשים.
כמובן שגם אין עם מי לדבר על הדברים האלו. למורות לא באמת אכפת. נראה שככה הם החיים ללא תקווה לשינוי. אני צריך לקחת אחריות על החיים שלי. אף אחד אחר לא ידאג לי. אני מקווה שיש לי את הכוחות לכך.
אני הולך למחשב שבספריה כדי להירשם למועד הגיוס לצבא היקום שבסוף השנה. אני לוקח את הזמן לענות על השאלות. אני יודע שכדאי שאשיב תשובות מדויקות ככל שאני יכול. הם שואלים על הרקע שלי. בקור רוח אני ממלא שבגיל צעיר התייתמתי מהוריי והועברתי לפלנו מופרי. אני מציין את ההישגים הלימודיים שלי, שהם כמובן מצויינים, הרי בזמן מבחן, אני שומע את התשובות שכולם מסביבי עונים. אני מופתע שהמנהלת לא עשתה משהו כמו לוודא שאבחן בחדר אחר, כנראה שלא אכפת להן. אולי הן רוצות שיהיו לי הישגים לימודיים גבוהים כדי שיהיה לי סיכוי לצאת מהחור הזה.
אני ממשיך להשיב על השאלון:
מיומנות בקסם: סבירה.
יכולות מיוחדות: האזנה למחשבות.
זה מרגיש כל כך מוזר לכתוב שאני יכול לשמוע מחשבות. מאז שהתפתחה אצלי היכולת הזאת, אני רק מנסה להסתיר אותה.
אני גולל למטה ומסמן תפקידים שנראים לי נחמדים מתוך רשימה ארוכה. מי חשב שיש כל כך הרבה תפקידים בצבא היקום. אני מסמן לעצמי תפקידים משרדיים. זה משהו שאני בטוח יכול לעשות. אני לא חושב שאני רוצה להיות לוחם. ואני לא יודע עד כמה אני רוצה עבודת שטח. עיניי נתפסות במילה "ריגול". האם זה לא מה שאני עושה ביום יום? מגלה מידע רגיש על אנשים ומעמיד פנים שאני לא יודע. אני מדמיין את עצמי בתור מרגל. זה יכול להיות מרגש. להיכנס לשטח האויב ולגלות את הסודות שלהם. אני מדמיין שישלחו אותי לרגל אחר הכנופיה. אולי אמצא שם את גייל.
נשמע שיש לי מטרה עכשיו. האם יש לי את היכולות הדרושות לשם כך? רק דרך אחת לגלות.
עוברים חודשיים לפני שאני מקבל מכתב מהצבא. התחלתי לחשוב שהרישום שלי לא נקלט או שהם לא הולכים לגייס אותי. המכתב מנחה אותי לקחת איתי את כל חפצי ביום האיסוף. יום האיסוף יצא כחודש אחרי סוף הלימודים. אני מקווה שיתנו לי לשהות בבית הספר בזמן הזה. תמונה של עתיד מתחילה להצטייר במוחי. וזה עתיד שמסקרן אותי וממלא אותי ברצון להגיע אליו. למזלי נותרו לי רק שלושה חודשים עד ליום בו אטוס מפה.
באיטיות החודשים חולפים. שנת הלימודים מסתיימת. התלמידים הבוגרים מתחילים לעזוב את המעונות של בית הספר. כל אחד לדרכו. כמו בכל חופשת קיץ, תלמידים צעירים מתרוצצים מסביב. הם משחקים ולומדים. ואני מקנא בהם. ולמרות זאת, אני מחכה בקוצר רוח לטוס מפה ולהתחיל את החיים החדשים שלי. כמובן שאני מלא חששות לגבי העתיד הזה. אבל הוא חייב להיות יותר טוב, לא? אני מנסה להוריד לעצמי את הציפיות. הצבא לא יתן לי אושר נצחי. הוא יתן לי הזדמנות לשינוי. וזה יהיה בידיים שלי לקחת את ההזדמנות ולהפיק ממנה את המיטב.
אני בקושי מצליח לקבל את הנוכחות שלי על סיפון חללית. וזאת לא סתם חללית. החללית הזאת תישא אותי להתחלה חדשה. התחנה הבאה היא מחנה צבא היקום.
אני לא מופתע לראות שלוש פנים מוכרות של תלמידים מהשכבה שלי. אני מנסה לחייך אליהם, אבל כצפוי, הם מסבים את מבטם. לעומת זאת, אני מופתע לראות אישה מבוגרת שאינה לבושה במדים עולה על החללית איתנו. אני מניח שאף פעם לא מאוחר מדי להתגייס לצבא, לברוח מכאן ולהתחיל חיים חדשים.
החללית רועדת בזמן ההמראה. קולו הרם של המנוע נבלע ברעש המחשבות של הנוסעים. ארבעה אנשים מלאים מחשבות מציפים את מוחי. ברגע הזה החושים מציפים אותי ואני מתקשה להבדיל בין החושבים של אותן מחשבות. אני שומע חשש מבחילה מהטיסה. חשש מהלא נודע. התרגשות לקראת שינוי לאחר המתנה כה ארוכה.
אמץ ליבך,
חזקי נפשך,
אני שומע קול מחשבה אומר וחוזר על המילים. הקול מתחזק יותר ויותר ומשתיק את הבלגן מסביב. בלי לשים לב, אני חוזר על המילים בעצמי גם. אני כמעט מצטרף למזמור בקול, אבל למזלי, אני עוצר את עצמי בזמן.
לוקחות כמה דקות עד שנהיה שקט מסביב. ורק אז אני שם לב שהחללית כבר לא רועדת כיוון שעזבנו את האטמוספירה.
את המשך הטיסה אני מעביר במחשבות קלות. אני עובר במחשבותי על האירועים שהובילו אותי לפה. אני חושב על מה שאני רוצה שיהיה לי. אני חושב מה אגיד למראיינים, איך להציג את עצמי באופן שיקדם את מטרותי.
לאחר שנשמעה הודעה שבקרוב ננחת, אני מותח מעט את שריריי. אני מתיישב וחוגר. לפני שמתחילה הנחיתה, אני כבר אומר לעצמי ארבע מילים: אמץ ליבך, חזק נפשך. הקולות עכשיו נשמעים רגועים יותר. כשאנשים עייפים, הם נוטים להיות יותר אדישים. יש התרגשות ופחד בזמן הנחיתה. לכולנו יש רצון משותף: לצאת מכלוב המתכת הזה ולנשום אוויר צח. אני מחפש את הקול הדק שמדקלם את ארבע המילים ומצטרף לדקלום בליבי. אני עדיין לא יודע מי המקור של המחשבות האלו. בדרך כלל אני רוצה לדעת. אבל עכשיו אני עייף מדי בכדי שיהיה לי אכפת.
האוויר מריח נקי באופן לא טבעי. כשעיניי מתרגלות לאור, אני רואה את המבנים הלבנים של המחנה משתרעים עד האופק. המחנה נמצא על שטח עצום של אדמה שטוחה. אני משער שהמקום הזה נוצר באמצעות קסם וטכנולוגיה ובעזרת אלו הוא גם מתוחזק. השמש לא אמיתית. החמצן באוויר נוצר באמצעות קסם או מכונות. אני כבר אוהב את העולם הזה. מקום חדש ושונה לחלוטין. הזדמנות לחיים אחרים. אם המזל יעמוד לצידי ואתקבל לצבא היקום. אחרת....
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
ההמשך יתפרסם פה בעוד שבועיים.
מוזמנים לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות.
איזה שינוי בעלילה ובגיבור! דילמות רגשיות כל כך מוכרות אבל בעתיד שלא יאמן.