התוכנית הגדולה:
מייק פגש את גייל כשהופיע בפֶּלֶנוֹ* מוֹפְרִי ללא עבר. הפעם האחרונה שהשניים התראו הייתה כשגייל ברח עם כנופיית הקוסמים השחורים.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
בפרקים הקודמים:
שבע שנים עברו. מייק התגייס ליחידה בצבא היקום שרודפת אחר ארגוני פשע.
קאי הם לוחמים ביחידה של מייק. כוח העל שלהם הוא חימום וקירור, ויצירת קרח או אש במאמץ.
היחידה מנסה להתחקות אחר כנופיית הקוסמים השחורים. לשם כך, הם פשטו על בסיס שאסף מידע מודיעיני על גופים ביקום באופן לא חוקי. עכשיו הם בדרך לפלנו מופרי במחשבה ששייניר שם.
נראה שמייק וקאי מתחילים לראות עין בעין.
"לפעמים אני חושבים שלא הייתי צריכים לפתוח את רגשותי בפניך", קולם חלש עם מידה קטנה של תוקפנות. "אני חושבים שזה רק גרם לנו להתרחק. הייתי צריכים פשוט להמשיך להתקרב אליך."
"קאי אהוביי", אני אומר בקול הכי מלטף שאני מצליח לגייס. "זה כבר לא משנה. אנחנו ביחד עכשיו."
"אבל זה לא מעלים את הסבל שעברתי."
"ואני מצטער שנאלצתם להתמודד עם זה לבד. אבל אי אפשר לשנות את העבר."
"אלא אם נחזור בזמן."
"ומה אם שינוי העבר היה גורם לכך שלא היינו ביחד? האם זה שווה את הסיכון הזה?"
"אני מאמינים שבסופו של דבר, היינו מגיעים להיות ביחד. אולי זה היה לוקח יותר זמן. אבל אתה צודק, זה לא שווה את הסיכון, במיוחד אחרי שכבר סבלנו את הדרך."
אני מחייך.
קאי לוקחים את ידי בידם. וידם חמה. והחום הזה מתפשט בגופי.
"לא הייתי צריך לתת לך להתרחק ממני", אומרים קאי. "הייתי צריכים להסביר לך שאני לא יכולים בלעדיך."
"אני חושב שכדאי שנפסיק להתחרט על העבר. אני מניח ששנינו עשינו כמה טעויות. אם לא כל טעות אפשרית. אבל מה שחשוב הוא היכולת שלנו לסלוח אחד לשני."
"אתה צודק, הגיע הזמן להתרכז במה שיש לנו עכשיו."
אני מרגיש תחושות נעות בגופי, מתערבלות בבטני. החלק המשוגע הוא שהתחושות האלו נעימות. אני רק רוצה עוד מקאי ולגלות מה בדיוק אני מרגיש בתוכי.
הזמן עם קאי עובר מהר יותר ממהירות האור. השעות חולפות בשניות. את הלילה אני מבלה עם קאי לידי. לא יכולתי לשאת רגע בלעדיהם, לכן אנחנו חולקים מיטה. אני נצמד לגופם החם ומרגיש את החום דועך עם קצב הנשימות עד אשר קאי נרדמים. אני מסובב את גבי לקאי הישנים ומניח למחשבות שלי ליפול לשינה עמוקה.
אני מתעורר כשהטמפרטורה מתחת לשמיכה נהיית רותחת. אני מסובב את ראשי ורואה את קאי בוהים בי בחיוך נעים. אני מחזיר חיוך. איך קרה שהגורל הכיר לי את קאי ונתן לנו להתאהב? הכי משוגע לגלות כל פעם מחדש שקאי באמת רוצים את הקרבה אליי. אני לא חושב שאני יכול להגיד שאנחנו בטוח אוהבים אחד את השניים. וזה בסדר, לפחות כך אני חושב. כל זה חדש לשנינו, אנחנו רק לומדים ובודקים מה עובד לנו.
כשמגיע הזמן לנחיתה, המוח שלי צלול. הרעידות של הנחיתה לא פוגעות בנחישות שלי למצוא את גייל. אני בטוח ששייניר יוביל אותנו לגייל.
אנחנו נוחתים ממש מחוץ לשדה הפרחים. המראה הצבעוני והפרוע של שדה הפרחים מעלה בי זכרונות. חלקם נעימים וחלקם צורבים. כאן גיליתי ששייניר לא אדם חביב. אני זוכר איך גייל אמר לי להפסיק לרגל אחרי שייניר. אבל לא רציתי להקשיב לו, רציתי להראות לו שאני אמיץ כמוהו. או שרק רציתי להוכיח לעצמי. אני כבר לא יודע. זה היה מזמן.
אני רואה את גדר בית הספר מעבר לשדה. מכאן, בית הספר הוא רק נקודה. נקודה בה צברתי חוויות רבות, רובן פחות נעימות. מלבד הזכרונות עם גייל. אני זוכר שאז היה לי כיף איתו, אבל עכשיו אני כועס עליו.
צל חג מעל השדה. אני תוהה למה כנופיית הקוסמים השחורים שלחו רק אדם אחד. הצל גדל ומתקרב במהירות. ואז שחור.
זמן רב עובר בחושך השחור לפני שאור עמום מוצא את עיניי. אני לא מופתע כשאני לא מזהה את המקום מסביבי. פניו של שייניר מתגלות לפני.
"מייק, ברוך הבא לארץ השחורה", הוא אומר.
עיניי מקפצות לכל מקום. מה זאת "הארץ השחורה"? האם זה הבסיס של הכנופיה? קול קטן אומר לי שלעולם לא אצא מפה. אולי זה הסוף שלי.
"יש משהו שאנחנו צריכים שתעשה", ממשיך שייניר. "בתמורה, נשאיר אותך בחיים."
"בחיים לא אעזור לכם", הצלילים בוקעים מגרוני, אבל המוח שלי מרגיש מרוחק.
"חשבתי שתשמח על ההזדמנות לראות את גייל."
"גייל כאן?"
"לא, אבל אם תעזור לנו, אשלח אותו אליך."
"אני עדיין לא הולך לעזור לכם. אפילו גייל לא שווה את המעשים הנבזיים שתבקשו ממני."
"נבזיים? מה פתאום! אנחנו רק רוצים לחיות בשקט ובשלום."
"אני לא מאמין לך."
"מייק, אתה מאמין לכל מה שהם מספרים לך עלינו? אנחנו לא אנשים רעים. אנחנו רק מנסים לשרוד ביקום שנטש אותנו."
אני קומץ את גבותי.
שייניר מוציא אוויר מפיו באטיות. "כשהייתי צעיר מאוד, אבי, הורי היחיד, חלה במחלה קשה. אחסוך לך את שמה הארוך שלא יגיד לך כלום. לבדו הוא דאג לי ולאחותי הקטנה. הייתי אז רק בן תשע. אחותי הייתה בת שבע. היינו לבדנו עם אבא שדעך מהעולם באיטיות. ביקשנו עזרה מכל גוף ביקום, פנינו לכל בית חולים בפלנו. אבל שום מקום לא היה מוכן לתת לנו עזרה. היקום הפנה לנו גב." אני שם לב לעיניו הרטובות. "האנשים היחידים שהיו מוכנים לעזור לנו, היו אנשים המשתייכים לכנופיה. הם לקחו אותנו לכאן ודאגו לנו. הם עשו את מיטב יכולתם לרפא את אבי, ודאגו לאחותי ולי. הם גידלו אותנו בזמן שאבי גסס. אבל גם הטיפול הקפדני שלהם לא הציל אותו. הייתי רק בן אחת עשרה כשאבי נפרד מהעולם הזה." הוא מישיר אליי עיניים מוצפות דמעות.
אני נושך את שפתיי. אני לא יודע אם להאמין לו. אני לא יודע מה אני אמור לעשות עכשיו. הלוואי שקאי היו כאן איתי. היה יכול מאוד לעזור להתייעץ עם מישהוי. לא משנה מי.
"לכל האנשים פה יש סיפורים דומים. היקום השאיר אותנו להתמודד לבד עם החיים שלנו. כאן אנחנו עוזרים אחד לשני."
"אבל אתם גם פוגעים באנשים."
"לא כל מה שנאמר עלינו נכון. לעיתים אנחנו מותחים את החוקים. אבל אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לא לפגוע באנשים."
"תגידו את זה לטירֵה. אה, סליחה, אתם לא יכולים כי היא הרגתם אותה", הקול שלי מסגיר את כעסי.
עניו מתכווצות. "טירֵה?" הוא מפעיל את זכרונו. "אה, התלמידה שנהרגה לפני שנים. הקוסמים שלקחו את חייה, נענשו בחומרה על המעשים שלהם."
"הם היו צריכים להישפט בבית משפט של היקום. ביקום יש מערכת חוק ומשפט."
"אני חושב שאתה יכול להבין למה העדפנו לטפל בנושא בעצמנו. בכל מקרה, אנחנו מבקשים ממך משהו קטן. כל שעליך לעשות הוא להעביר את המכתב הזה למפקד שלך."
"מה כתוב בו?"
"את התשובה, אולי יספר לך המפקד."
"למה היה צריך אותי בשביל להעביר מכתב?"
"דברים מורכבים משהם נראים."
"שתף אותי, אני לא הולך לשום מקום."
"עוד לא הגיע זמנך לדעת. קודם עליך להוכיח לנו שניתן לבטוח בך. עד אז, האם תעזור לנו?"
"אני רוצה לראות את גייל קודם." ואז נראה אם יבוא לי. אולי קסם אי הסודות עדיין פועל. אולי אוכל לגלות אם יש פה אמת.
"אראה מה אפשר לעשות."
שייניר הולך והחושך סוגר עלי.
אפילו לא נפרדתי מקאי. אני לא יודע אם אראה אותם שוב. גם אם אראה את גייל, אני לא חושב שאעזור לכנופיה. אני לוקח נשימה עמוקה. אלו עשויות להיות הנשימות האחרונות שלי.
דלת נפתחת ושני צללים נכנסים עם האור. אחד אני מזהה במהירות: שייניר. לוקח לי יותר זמן לזהות את השני.
"גייל?" נראה שהזמן הזקין אותו במהירות. הוא נראה מבוגר ממני בכמה שנים.
"זה שמי. מי אתה?"
סערת רגשות עולה בתוכי. גייל לא מזהה אותי?
תלמדו קצת מקאי וממייק. אם יש לכם אדם שיקר.ה לליבכם, אל תתנו להם לשכוח את הערכתכם, יתכן שלא תהיה לכם הזדמנות נוספת.
ההמשך יתפרסם פה בעוד שבועיים.
מוזמנים לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות.
Comentarios