בפרקים הקודמים: גייל הגיע באופן מסתורי לפֶּלֶנוֹ (כוכב לכת) מוֹפְרִי. הוא חלק חדר עם מייק. השניים נהיו חברים טובים. כל כך טובים שהם הטילו קסם אי-סודות ביניהם. הקסם המורכב והחזק משך את תשומת ליבן של המורות ושל סֵטֶרוֹ. סטרו לקח את גייל לפֶּלֶנוֹ ההתמחויות כדי ללמוד קסם ברמה שלו. בשיטוטיו מצא גייל את נָריַה שלא הייתה נחמדה במיוחד. אך נראה שהיא הצליחה לסלוח לו לבינתיים.
"נריה תמיד נראת כל כך מסוגרת", אני אומר למייק בטלפון. "חבל לי שהיא ככה. הלוואי שיכולתי להקל עליה, לגרום לה להבין שאין לה ממה לפחוד. אילו היית פה, יכולת לעזור."
"אולי אבל זה לא התפקיד שלך, גייל?"
"פשוט… פשוט כואב לי לראות אותה ככה."
"אני חושבת שלפעמים אנשים לא צריכים פתרון אלא שיקשיבו להם. גיליתי שאם אני מגלה שמשהו מציק למישהוי, אז הם יעדפו לספר לי על זה במילים מאשר שאגיד להם שאני יודע. מלבד שהם נוטים להתעצבן כשאני קורא מחשבות. אז אני מעמיד פנים שאני לא יודע."
"אז אתה מציע פשוט להניח את זה?"
"אני לא יודע מה היא תעדיף. אבל אולי כדאי."
נריה ואני קבענו להיפגש כל יום ליד הנחל המפכפך. גם היום אני מוצא אותה קוראת ספר תחת צילו של עץ עבה ליד הנחל. היא מרימה את ראשה לקול צעדי. היא לא אומרת דבר. היא לא נוטה לשאול אותי שאלות או לנדב מידע על עצמה.
"איך עבר עלייך היום?" אני שואל אותה כדי לפתוח שיחה.
"אין חדש תחת שמש הקיץ", היא עונה בקיצור וסוגרת את הספר שלה.
אני מתעלם מהדחף לשאול אותה מיליון שאלות אישיות שאולי הן קצת חטטניות. שנינו בוהים בנחל בדממה. אולי אני צריך להשאיר את המצב ככה. אני חושב שנחמד לנו גם סתם להיות אחד ליד השני. לא כל רגע חייב להיות גדוש פעילות.
"היום נלמד לבחון מצבים מנקודות מבט שונות", אומר מאסטר קיו. "כדי להיות קוסם לבן טהור, עליך לא רק לעשות את מה שאתה חושב שהוא טוב, אלא גם לראות מה אחרים חושבים שהוא טוב."
אני חושב אולי אוכל להסתכל על הדברים מנקודת המבט של נריה. אבל איך אני יכול? אני לא יודע כלום עליה.
"התרגיל היום יהיה…", מאסטר קיו ממשיך לדבר ואני מאבד ריכוז בזמן שאני חושב איך נריה רואה את העולם. אני ממשיך לחשוב שהיא הייתה רוצה ממני עזרה. אבל אני יודע שהיא לא רוצה. אולי היא פשוט לא רוצה להודות בזה?
"גייל?"
"הא?"
"מחשבות הן חלק חשוב מהיותינו אנשים, אך מנומס לבקש הפסקה מאשר לתת לי להמשיך לדבר לעצמי."
"סליחה, מאסטר קיו."
הוא נותן לי הנהון קטן של הכרה בסליחה. "האם תרצה לשתף אותי במחשבות שמטרידות אותך?"
"זה רק שאני לא מבין איך אני אמור להיכנס לנעליים של אדם אחר אם אני לא יודע עליו דבר."
"כמובן שהכרת האדם והשקפותיו עוזרת להבין מה הוא מחשיב 'טוב' ומה 'רע', אולם לעיתים קרובות ניתן לנחש בהתאם לסיטואציה ולרגשות של האדם."
אחרי השיעור אני מוצא את פניו של סטרו. אבל אין לי חשק מיוחד לדבר איתו. אני חייב לפגוש את נריה שוב. אני חושב שאולי עכשיו אוכל לפצח אותה.
אני עונה בקצרה לשאלות הרגילות שלו. ולרגע אני מנסה לראות מה הוא מרגיש, מה הוא חושב. אבל אין מצב ששליט היקום ניתן לקריאה בקלות כזאת, לא? אולי הוא חושב שההתרחקות שלי ממנו היא סימן רע. אבל שום דבר לא השתנה, אני רק רוצה שיניחו לי קצת. אני לא רוצה שכל העולם ישגיח עלי. אבל סטרו רק ממלא את התפקיד שלו, לא?
היום מתחלף ואני פוגש את נריה שוב. כל השאלות שהתרצצו לי בראש בורחות ממני ואני נשאר חסר מילים. אולי באמת אני צריך להניח לה לנפשה.
"היי", המילה בקושי עוזבת את שפתי. "האם אני יכול לשאול אותך..." היא מפנה את מבטה אלי. "על הדברים שמפריעים לך?" אני משלים את השאלה בחשש.
היא מחמיצה את פניה אך לא עונה. אני לא בטוח שאני מבין את התשובה שלה. אבל אני לא לוחץ עליה. אני חושב שמותר לה לבחור שלא לענות, לא? אז כנראה שמייק צדק. זה לא ענייני.
הפעם אני יודע היכן סטרו נוהג לחכות לי: בכניסה למבנה המגורים. לכן אני רץ מהר כדי להימנע ממנו. וגם כי אני ממש רוצה לדבר עם מייק. אני נמנע להסתכל על פניו כשאני חולף על פניו בריצה.
"איך הלך?" שואל אותי מייק.
"רציתי לשאול אותה מלא שאלות, אבל במקום לא יצאו לי בכלל מילים מהפה."
"אולי זה עדיף ככה, אתה יודע."
בבוקר המחרת, עסוק במחשבות על נריה והשאלות שאוכל לשאול אותה, אני שוכח להימנע מסטרו ביציאה ממתחם המגורים.
"שלום גייל", הוא קורא לעברי.
"אה, היי", אני עונה בחוסר נוחות.
"לא הצלחתי לתפוס אותך הרבה לאחרונה. אני שמח לראות שהלימודים מעסיקים אותך כל כך."
"אה, כן. בדיוק תפסת אותי בדרך לשיעור." אולי הוא יבין כבר את הרמז וישחרר אותי.
"גייל", הקול שלו רציני, אך גופו עדיין רפוי. "למה אתה מתחמק ממני לאחרונה?"
איך עונים על שאלה כזאת לשליט היקום?
"אני רואה", הוא מקבל את שתקתי כתשובה. "אולי אתה צריך באמת קצת מרחב. ואתן לך אותו. אני מבקש שאם תצטרך אותי, רק תקרא לי. בסדר?"
"כמובן", אני הוגה את המילה בהיסוס. הייתי אמור להגיד משהו אחר? למה אני מרגיש לא בנוח לידו בכלל? אולי מהסיבה הצפויה ביותר: התואר "שליט היקום" עושה את זה לכל אחד.
אני תוהה מה מייק יגיד כשאספר לו. אבל קודם: שיעור.
אחרי השיעור, על יד הנחל הקבוע שלנו, נריה מרימה אלי את ראשה. ושוב בורחות ממני המילים. ואני מנסה לשדל את עצמי למצוא מילים, ולמרות שכל היום חשבתי על קומץ שאלות שבחרתי, הן לא רוצות לצאת מפי. ואני מחליט לוותר על מילים גם להפעם.
"תגיד", היא פוצעת את פיה. "קרה משהו? אתה בדרך כלל מדבר יותר."
"אמממ… כן ולא", אני משיב ועושה ניסיון לסדר מחשבות בראשי. "אני… פשוט רציתי לשאול אותך כמה שאלות, אבל אני לא יודע אם זה בסדר."
"אה", היא נושמת בהקלה. "חשבתי שיש איזה משהו כל כך נורא שאפילו הפה שלך לא מסוגל להגות. אני לא ממש אוהבת לענות על שאלות. כן אספר לך שאני מאוד אוהבת להקשיב לשתיקה. אני חושבת שקורים בה יותר דברים מאשר בעזרת מילים."
"אבל", אני קולט שאני בא לשאול שאלה. "איך…? אבל…"
"אתה יכול תמיד לשאול אותי שאלות בסיסיות ופשוטות. בוא נעשה הסכם: תשאל כרצונך, אענה אם יתאים לי. אה, רק בלי שאלות לא לעניין."
"אני חושב שקלטתי. מה את אוהבת בשתיקה?"
"כשאין מילים מסביב, אני יכולה להרגיש את כל הסביבה וכל העולם מסביב. אני חושבת שזה הרגע היחיד שבו אני מצליחה לחוש את אנרגית הקסם. זה כאילו הרחש שלה קלוש כל כך ש…"
"באמת? אני כמעט תמיד מרגיש את אנרגית הקסם. יש לה צליל?"
"זה לא ממש צליל. זאת פשוט תחושה שנקלטת דרך האוזניים או משהו. אין לי מילים טובות יותר לתאר את זה."
אחר הצהריים אני מגיע שמח לשיחה עם מייק.
"מה דעתך? הייתי צריך להגיד לסטרו משהו אחר?" אני שואל.
"קצת מוזר לי שסטרו הניח לך ככה. נראה לי הגיוני שהוא ימשיך לעקוב אחרייך ממרחק פשוט. אני חושב שהוא מוזר ולא מוסבר שכזה. שהוא היה לידינו לא שמעתי אף לא רחש מהמוח שלו. בדרך כלל אנשים פולטים אלי כמה מחשבות מדי פעם. אבל הוא היה אטום כמו קיר. אני מניח שהוא פשוט מגן על המוח שלו טוב מאוד מפני פריצה. זה הגיוני בהתחשב לתפקיד שלו."
"אתה לא חושב שהיית צריך להיות מנומס יותר איתו?"
"כנראה שהיה מקום לזה, הרי הוא האיש החשוב ביקום. אבל אני לא חושב שהוא שומר טינה."
אני עובר לספר לו על נריה.
"אני שמח שהצלחת להחליף איתה כמה מילים. אבל נשמע לי שהיא לא דברנית גדולה, אז אל תצפה ליותר מדי שיחות איתה."
"טוב שיש לי אותך בשביל זה."
"כן, אני בהחלט אוהב לדבר."
אנחנו ממשיכים להחליף חוויות עד שקיעת השמש. סוף סוף נראה לי שהצלחתי להתרגל לסביבה הזאת ולחיים כאן. אני סקרן וחסר סבלנות לגלות מה צופן לי מחר.
ההמשך יחכה לכם כאן בעוד שבועיים.
כדי להיות הראשונים שיקראו את הפרק הבא, רשמו את המייל שלכם בתחתית העמוד או עיקבו אחרי בטלגרם
コメント