הימים בלי גייל פחות מהנים. הוא חסר לי מאוד. אבל עכשיו המצב שלי פחות נורא משהיה לפני שהגיע. עכשיו הילדים האחרים לפחות מדברים איתי. דבר שלא קרה כל כך מאז ״התקרית״.
מאז שהגעתי לפֶּלֶנוֹ (כוכב לכת) מוֹפְרִי, הייתי בחדר עם שני ילדים. לרוב לא היו בעיות מיוחדות. אלו היו יחסים רגילים של שותפים לחדר. מדי פעם נשמעו צעקות בגלל הגרביים הפזורים בכל רחבי החדר והבלגן שהשאיר אחד. יום אחד, אחרי ריב חריף במיוחד, המשכתי לצעוק בתגובה למחשבות שלהם כאילו נאמרו בקול. באותו הרגע לא ידעתי שאלו היו מחשבות. בתוך זמן קצר כל בית הספר החרים אותי כיוון שהם חשבו שאני פולש למוחות של אחרים כדי לגלות מה הם חושבים. האמת היא שאני לא שולט בזה כל כך. שמעתי מעט מחשבות מאז שהגעתי לפֶּלֶנוֹ (כוכב לכת) מוֹפְרִי. המחשבות ששמעתי היו מחשבות שרצו להאמר בקול.
התחלתי לשמוע מחשבות מעט לפני שהגעתי לפלנו מופרי. הייתי אז רק בן 10. זה היה באמצע הלילה ששמעתי משהו שחשבתי אותו לצעקות, אך בעצם היו מחשבות. חמישה אנשים פרצו לבית הורי. לקח לי זמן עד שהצלחתי לנער את השינה מעצמי ולצאת מהמיטה. ואז שמעתי שתי יריות. גיליתי ממחשבות הפורצים שאלו היו הורי. התחבאתי מתחת למיטה. ידעתי שרק שם הם לא יחפשו אותי. ונשארתי שם עד שהם הלכו, ובסוף נרדמתי עם האבק שמתחת למיטה. בבוקר התעוררתי לצלילי המשטרה שהגיעה. הבית היה הפוך. הפורצים לקחו את כל החפצים בעלי הערך שהיו בבית. השוטרים לקחו אותי תחילה לבית יתומים מקומי. לאחר ההלוויה הועברתי לבית היתומים שבעיר פרח שבפלנו מופרי.
לאחר שהורי מתו, לא היה לי דבר בפלנו הבית שלי מלבד זכרונות. רציתי להתחיל מחדש וקיבלתי את ההזדמנות שלי כאן בפלנו מופרי. לקחתי את הזמן להיפתח לאנשים מסביב ולהבין יותר טוב את היכולת המיוחדת שלי.
לאט לאט למדתי להעמיד פנים שאיני שומע מחשבות. החלטתי להסתיר את היכולת הזאת שלי כיוון שהילדים האחרים בבית היתומים בפלנו הבית שלי הרגישו לא בנוח לידי. רוב הזמן לא היה קשה מדי להסתיר את היכולת שלי. עד ״התקרית״. מאז כולם יודעים. התלמידים שהיו איתי בחדר, ביקשו לעבור. איש לא היה מוכן לדבר איתי או להיות בקרבתי. במשך כמעט שנה הייתי לבדי. ואז גייל הגיע. גייל הוא לא התלמיד החדש הראשון שהגיע מאז ״התקרית״, אבל הוא היחיד שדיבר איתי לפני שהספיקו לספר לו על היכולת שלי. ברגע שנוצר החיבור איתו, שום דבר לא היה יכול לשנות את זה. לראשונה מאז התקרית, הרגשתי שיש לי סיכוי לשנות את המצב החברתי שלי. אולי לא נהייתי פופולרי, אבל לפחות היה לי חבר. לא הייתי לבד.
אך זה לא נמשך יותר מדי זמן. אולי אני מקולל. ובאמת הייתה לי תחושה שהקשר הזה ינצח את העולם. אבל עכשיו זה כבר לא משנה. כן, אנחנו שומרים על קשר, אבל זה לא אותו הדבר. עם מי אני אמור לצחוק בשיעורים? עם מי אני אמור להעביר את ההפסקות? שיחה יומית היא לא תחליף מוצלח מספיק.
אני יודע שגם לגייל זה היה קשה בהתחלה. אבל עכשיו יש לו את נָריַה הזאת. אני שמח בשבילו. באמת. אבל מה איתי? אני חייב לציין שעכשיו מדי פעם מדברים איתי ילדים אחרים. אבל זה רק כדי לגלות עוד על המסעות המגניבים של גייל. אני מרגיש כמו דמות משנה בסיפור של גייל. אולי אני דמות משנה בחיים של כולם פה: אני רק מוליך מידע. אולי -
דפיקות נשמעות על דלת חדר השינה שלי. כשאני פותח את הדלת, אני מוצא את המנהלת עם ילד שאני לא מכיר. זה יכול להגיד רק דבר אחד: הוא תלמיד חדש פה, וכמו כל שאר החדשים, הוא מתחיל את המסע שלו איתי. הוא יהיה בחדר איתי כמה ימים ואז יבקש לעבור. ככה עושים כולם.
"מייק, זה שֶיְינִיר, תלמיד חדש -" אומרת המנהלת, אני אפילו לא נותן לה להשלים את המשפט. שמעתי אותו פעמים רבות מדי.
"אין בעיה. בוא שֶיְינִיר, אעשה לך סיור."
כשאנחנו מספיק רחוקים מהמנהלת, אני מרגיש בנוח לשאול: "יצא לך לדבר עם תלמידים אחרים?"
"כן", הוא עונה. כמובן. כשהם רואים תלמיד חדש, הם ישר קופצים לספר לו עלי. "הם סיפרו לי עלייך. הם ניסו להפחיד אותי. אבל אני חושב שזה דווקא יכול להיות נחמד. אולי תוכל להבין אותי בקלות יותר."
"זה מה שכולם אומרים, עד שאני שומע דברים שאני לא אמור." טוב, זה לא מדוייק. הרוב נרתעים ממני מראש. יש כמה סקרנים מדי פעם.
"אולי זה צריך להיות ככה."
"מה זאת אומרת?"
"אני מתכוון שאולי זה טוב שנדע אחד על השני דברים כמוסים."
"אבל רק אני אדע."
"אתה יכול לספר לי. אני חושב שזה יהיה הוגן", כשאני לא מגיב הוא מוסיף: "לא חייבים החל מעכשיו. בסופו של דבר, רק הכרנו."
אני חושב מה יוצא לו מזה. האם זאת עוד מזימה של הילדים האחרים להתקרב אלי כדי לנצל את הכוח שלי? זאת לא תהיה הפעם הראשונה. אולי הפעם הם רוצים שאספר להם עוד מידע מבפנים על גייל והחוויות שלו. אשמור על עצמי, אך ארשה לעצמי להנות מתשומת הלב שלו עד שזה יגמר.
הלילה נופל על העיר והפנימיה עוברת למצב שינה. כששותפי החדש לחדר ואני נכנסים למיטה, חשש ומתח עולים בי. זה בדרך כלל הזמן שהם חושבים על התוכנית שלהם ולעיתים קרובות, המחשבות האלו חזקות מספיק כדי שגם אני אשמע. לרוב אני מתאמץ לא לשמוע דבר. לפעמים אני פשוט לא רוצה לדעת. אך הפעם, הפעם אני כמעט מאמין לשֶיְינִיר. אני רק צריך לשמוע אישור מהמחשבות שלו. אני מתאמץ מאוד להקשיב למחשבות שלו, אבל שום צליל לא מגיע לאוזני. זה מעולם לא קרה לי קודם אבל גם מעולם לא ניסיתי לשמוע מחשבות שלא רצו להישמע. אני מחליט לנצל את השקט וללכת לישון. מחר אבדוק יותר את המצב. אולי אנסה להאזין מחשבות של אנשים אחרים מחר.
הבוקר מפציע. אני מתעורר לדממת החדר שאני רגיל אליה. אבל אז אני נזכר ששייניר נמצא איתי בחדר. שנינו מגרדים את עצמנו מהמיטה ומתחילים להתארגן ליום החדש שבפתח. הדבר היחיד שממלא את הראש שלי הוא: "למה אני לא יכול לשמוע את המחשבות של שייניר?" האם אני לא יכול לבחור לשמוע מחשבות? אף פעם לא ממש ניסיתי, אבל תמיד הנחתי שזאת לא תהיה בעיה.
"מייק, אתה בסדר? אתה נראה מוטרד."
"אה? כן, אני מסדר, שייניר." אני לא חושב שאני צריך לספר לו על הנסיון שלי לשמוע את המחשבות שלו.
"תקשיב, אתמול הם סיפרו לי הרבה דברים עלייך, אבל אני באמת לא רוצה לתת להם לפגוע בקשר שיכול להתפתח בינינו. חשבתי אתמול ואני יכול להבין למה אתה לא סומך עלי. ואני אשמח להשיג את אמונך בבוא הזמן."
"אני חושב שגם אני אשמח לזה." הוא צודק. אחרי כל מה שקרה לי, אני באמת לא בוטח באנשים בקלות. זה יקח זמן ללמוד אחד על השני. אבל אני מוכן למסע הזה.
שייניר דואג להתעלם מהתלמידים האחרים שמציעים לו לשבת איתם בחדר האוכל ובכיתה. הוא יושב לידי. עם תחילת השיעור, במקום להקשיב למה שהמורה אומרת, אני מנסה להקשיב למחשבות שלה. אני שומע ממנה מעט רחשים היא בעיקר חושבת את מה שהיא אומרת. אז אני מנסה להקשיב למחשבות של תלמיד. ואני שומע מילים, אבל הן מאוד חלשות עד שאני לא מצליח להבין מה נאמר שם. לבסוף אני מנסה להקשיב למחשבות של שייניר ואני לא שומע ממנו דבר. עכשיו אני משוכנע שזה משהו אצלו. אני מתמלא שמחה. אולי יש אדם אחד שבאמת אוכל להעמיק את הקשר איתו בלי שהוא ישנא אותי שאני שומע את המחשבות שלו. אבל מצד שני, מה אם הוא מסתיר משהו ממני?
"אני רוצה להיות כנה איתך, שייניר", אני אומר לו מעט לפני שעת כיבוי האורות. "אני לא יכול לשמוע בכלל את המחשבות שלך."
"באמת? זה מעולה! לא נצטרך לחשוש מחדירה לא רצויה לפרטיות. זה אומר שנהיה כמו שני ילדים רגילים. נוכל להיות החברים הכי טובים!"
ואני תוהה האם אני זוכר מה זה להיות "ילד רגיל" והאם באמת יכולים להיות לי חיים רגילים.
ההמשך יחכה לכם כאן בעוד שבועיים.
כדי להיות הראשונים שיקראו את הפרק הבא, רשמו את המייל שלכם בתחתית העמוד או עיקבו אחרי בטלגרם.
Comments