התוכנית הגדולה:
מייק פגש את גייל כשהופיע בפֶּלֶנוֹ* מוֹפְרִי ללא עבר. הפעם האחרונה שהשניים התראו הייתה כשגייל ברח עם כנופיית הקוסמים השחורים.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
בפרקים הקודמים:
שבע שנים עברו. מייק התגייס ליחידה בצבא היקום שרודפת אחר ארגוני פשע. שם הוא הכיר את אהובם, קאי.
באחת המשימות לתפיסת כנופיית הקוסמים השחורים, מייק נחטף על ידים.
שייניר ביקש ממנו טובה קטנה.
גייל לא זיהה את מייק.
ומה עלה בגורלו של מייק מאז?
אני מרגיש חמימות. זאת לא חמימות רגילה או טבעית. זו החמימות העל טבעית של קאי. אני רואה אותם מולי.
"קאי", אני קורא להם. אבל הם רק דועכים ונעלמים בשקט.
"קאי", אני אומר חזק יותר ומושיט את ידי.
"קאי!" החשכה בולעת אותם.
החושך עוטף אותי. אני עוצם את עיניי.
אני פוקח את עיניי ואור חושף חדר קטן וחסר רהיטים. אני מתגעגע לקאי. אני רוצה לתת לכאב לשטוף אותי. הקירות האפורים משתתפים בסבלי. הגעגוע לקאי חונק אותי. אני רוצה לתת לדמעות לצאת. אבל עכשיו לא הזמן המתאים. אני צריך להיות חזק עכשיו.
אני לא מאמין שאיבדתי את קאי. אולי יש לי עוד סיכוי לצאת מכאן. אני קם מהמיטה, מוודה שאני לבוש וניגש לדלת הכהה. אני מניח את ידי על הידית. אני לא יודע אם הדלת נעולה. לא הייתי פה, בארץ השחורה, מספיק כדי להבין את הגבולות שהם שמים לי.
אני פותח את הדלת ויוצא למסדרון ריק. אני מנסה לשמוע מחשבות או בכלל לחוש במוחות של אנשים בסביבה, אך אינני קולט דבר. יופי. אני מוליך את רגלי לכיוון בו סביר שיהיו חלליות: האור בקצה המסדרון. בזמן שרגלי מקישות קלות על הריצוף התכלת, אני מתחיל לתהות היכן כל האנשים במקום הזה?
התשובה מתבהרת לי כאשר אני מגיע לקצה המסדרון. הנה אנשים! איך יתכן שאני לא מרגיש את המוחות שלהם בכלל? אני אמור לחוש לפחות את ההגנות שלהם. הם נמצאים בטווח שלי, לא? האם יתכן שהם מונעים ממני את הגישה לקסם? אבל אתמול, עוד יכולתי להרגיש את המוחות שלהם. והתחושות היו חדות מספיק. אבל גם אתמול הייתי נעול בחדר האפור, אני חושב לפחות. אולי הם נותנים לי ללכת חופשי כי הם חושבים שאני חסר ישע ללא קסם. וזאת לגמרי טעות! אני חייל! אני יודע להתמודד עם כל מצב. זילזולם ביכולותיי יביא למפלתם.
ממרחק, אני מזהה את שייניר ועושה את דרכי לכיוונו. התחושה של חוסר השליטה מכאיבה לי. הדבר היחיד שאני רוצה יותר מקאי הוא חופש. אבל מצד שני, מה הוא חופש ללא קאי?
"שייניר!" אני קורא לו בכעס כשאני קרוב מספיק.
"בוקר טוב, מייק", הוא משיב לי באדישות. "האם פסקו לך כאבי הראש?"
"כאבי ראש?" אני מנסה להיזכר מתי כאב לי הראש.
"יופי, נשמע שכאבי הראש עברו", כמעט נשמע שאכפת לו. ואני עדיין מאמץ את זכרוני. אני חושב שאני באמת מתחיל לזכור משהו במעומעם. "אל תדאג, שיכחון הוא תופעת לוואי נפוצה וחולפת."
"תופעת לוואי של מה?"
"של תהליך הניתוק שלך מהקסם."
"מה?!"
"בסדר, אספר לך עוד פעם אחת. אבל זאת הפעם האחרונה, אז כדאי שתשמור את הזיכרון הזה במקום בטוח."
פחד משוטט בגופי. לאיזה ברוך נכנסתי הפעם?
"כיוון שסירבת לעזור לנו או בכלל לשמור את סודנו, לא נוכל לשחרר אותך. כדי לא להשאיר אותך כלוא בתוך בועה חסרת אנרגית קסם לנצח, העברנו אותך תהליך שמנתק אותך מארגית הקסם. כלומר, לא תוכל להטיל יותר קסמים. לא, זה לא בלתי הפיך. תוכל לקבל את הקסם שלך בחזרה רק אם נשתכנע שאפשר לסמוך עליך."
"לעולם לא אעזור לך ולכנופיה שלך!"
"אה-הא. מה שתגיד. בכל מקרה, לא תוכל לצאת מהארץ השחורה עד שתוכיח את עצמך."
במילים אחרות, לעולם לא אראה שוב את קאי.
"אה, וגם," הוא מוסיף. "כל עוד אתה חי פה ואוכל פה, תצטרך לעזור. העבודות יהיו -"
"בחיים לא אעזור לכם!"
"כן, כבר אמרת את זה. אני לא מתכוון לעזור לכנופיה, אלא לעזור בהכנת המזון. ואת זה אתה הולך לעשות לשם ההישרדות שלך."
את השיחה אני מסיים בפרצוף זועף. שייניר מעקל את שפתיו לחיוך כמעט בלתי נראה. עצוב ונסער אני מחליט לקחת את רגליי לטיול. אני מנסה לצבור מרחק ביני לבין שייניר. זאת הדרך שלי לברוח כרגע. הנוכחות שלו היא הדבר היחיד שאני יכול להתרחק ממנה. כעס מנסה למנוע ממני למצוא נחמה בסביבה הפרחונית שסביבי. אני לא מאמין שהאנשים הרעים האלו מקיפים את עצמם בסביבה ירוקה וצבעונית כשזאת. לא מגיע להם לראות את היופי הזה.
אני מתרחק מהאזור הבנוי. פרחים מנקדים את כר הדשא הירוק והמטופח. צפיפות הפרחים פה לא גבוהה כמו בשדה הפרחים שבפלנו מופרי. ובכל זאת למקום הזה יש חן משלו. אני הולך עד שהאדמה נגמרת. אחריה אני רואה את צבע השמש התכול יורד עד אינסוף. ופה אני מתיישב. אני בוהה בריק התכלת. אני משתעשע במחשבה לקפוץ אל תוך הריק. לאן זה יוביל אותי?
אני מחפש את השמש ולא מוצא אותה. למען האמת נראה שהאור מגיע מכל הכיוונים. אני נותן למחשבות שלי לשוטט. קאי. דמעות זולגות. האם לא השגתי את המטרה שלי? חיפשתי את גייל והנה הוא. אבל אני עדיין לא מאושר. מסע החיפוש הזה הוביל אותי לקאי. קאי אוהבים אותי בחזרה. ועכשיו אני כאן לנצח עם גייל שלא זוכר אותי. חשבתי שהוא היה חבר שלי. איך הוא שכח אותי?
צבע השמיים נהפך לכחול. ועדיין אני לא רואה שמש או מקור אור אחר. למען האמת, צבע השמיים אחיד בכל עת. הבטן אומרת שהגיע הזמן ללכת לאכול, אבל הרגליים מקשיבות לראש שמסרב.
"מייק?" קול מוכר מגיע מאחורי.
"גייל?" אני שואל.
"שייניר שלח אותי לקרוא לך לאכול." הוא נעמד לידי עם פניו על הריק.
"למה אכפת לו?"
"אתה חלק מאיתנו עכשיו. ואני יודע כמה זה קשה לאבד הכל ולהגיע לפה." חה, מצחיק. הם חטפו אותי ולקחו ממני את כל שהיה לי. בעיקר את קאי.
"מה אכפת לך? אתה בכלל לא זוכר אותי."
"אמרתי לך, מעולם לא נפגשנו. פגשת גרסה שלי מהעתיד."
אני מקשיב לו עכשיו ואני לא זוכר שהוא אמר לי משהו שכזה. בטח עוד דבר שקרה בימים האחרונים שאני לא זוכר. "זה לא הגיוני."
"ואמרתי לך גם שעם הזמן נוכל לחשוף בפניך את התוכנית הגדולה. אתה צריך להבין שמדובר פה במידע רגיש."
אני ממשיך לחבק את רגליי.
הוא מתיישב על הדשא לידי. "ההורים שלי מספרים לי שנאלצו להתפנות מבתיהם כשהאויבים התקרבו לעיר. זה היה באמצע הלילה לצלילי פיצוצים ויריות. הם לקחו אותי, אותי, בנם יחידם בן הארבע, ואת עצמם ונסו על חייהם. אם לא הייתי מתעורר בפחד מהפיצוצים, לא היינו מספיקים לברוח בזמן לפני שהבית התפוצץ לחתיכות. באותו הלילה נפלה כל עירנו לאויב. למחרת גילינו שהמדינה שלנו הפסידה במלחמה. הסתתרנו ביער בתקווה לא להפוך לעבדים כפי שתכננו אויבינו.
"אתה מבין מייק, בלילה אחד נותרנו חסרי כל. לא היה לנו לאן לפנות או לאן ללכת. היינו עמוק בשטח האויב. לא הייתה לנו תקווה לברוח. אבא מספר על המלאכים בגלימות השחורות שנשאו אותנו לכאן. פה נתנו לנו הזדמנות להתחיל מחדש כאנשים חופשיים. גדלתי כאן. האנשים פה דאגו לי ולמשפחתי."
עוד סיפור שובר לב. שייניר אמר לי שלכולם פה יש סיפורים קשים. אני עדיין מנסה להחליט אם האיש הזה הוא הגייל שאני מכיר או גרסה שלו. גייל איבד את הזיכרון שלו פעמיים. אולי זה קרה שוב? אולי אוכל להזכיר לו את העבר המשותף שלנו?
"סיפרתי לך את הסיפור הזה כיוון ש… אה… זה מורכב. אני לא בטוח שאני אפילו מבין. הקטע הוא שהם אומרים שהיה לנו קשר מיוחד. אני רוצה ללמוד להכיר אותך. אם הגרסה העתידית שלי אהבה אותך, סביר שגם אני."
בא לי להגיד לו שהוא לא דומה בכלל לגייל שאני מכיר. אבל אני גם לא רוצה לדבר עם הגייל הזה.
"בוא נלך לאכול", הוא אומר בקול נעים.
הבטן המקרקרת שלי פוקדת על רגליי להקים אותי ופעם נוספת, אני מוצא את עצמי עוקב אחרי גייל.
ההמשך יתפרסם פה בעוד שבועיים.
מוזמנים לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות.
Comentarios