בית המחסה

הוא נחטף מהוריו עוד כשהיה תינוק. הוא גדל בתנאים הקשים של "בית המחסה". לא פעם הוא וחבריו נאלצו לגנוב אוכל כי לא הביאו להם מספיק. הם אומנו מהרגע שבו יכלו לעמוד. כשהיו מאומנים מספיק, הם נשלחו לגנוב. אלה שסירבו, נתרמו למחקר.

מעולם לא נתנו לו שם. כדי לזהות אותו, כינו אותו "נָא לֶט 31" (נָא לֶט היא אות אוהג'ירית המקבילה לאות נון בעברית). "נָא" מציין שהוא הצטרף למחזור השבעה עשר. "31" מציין את המספר הסידורי שלו מבין אותם מצטרפים. האחראים לא היו זקוקים לדעת את שמותיהם. הם רק צעקו "היי אתה שם!" והצביעו.

הוא תמיד רצה לדעת מאין הגיע. הוא תמיד ניסה להוציא מידע מהממונים עליו. כשמלאו לו 12, הוא פרץ, ביחד עם כמה מחבריו, לאחד המשרדים של האחראים בתקווה למצוא את התיק שלו, אך ללא הצלחה. הם מצאו את התיקים של חבריו. שלו כנראה היה במקום שמור יותר. למה? ואיפה? הוא תהה.

לו ולחבריו היה מזל. הממונה על חדר נָא לֶט 30, שבו גרו נא לט 30 עד נא לט 39 (או לפחות אלו מהם שהצליחו לשרוד), היה נחמד אליהם. כשהיו צעירים, הוא דאג להביא להם את המורים הטובים ביותר במחנה, וכשלמדו את הדרוש, הוא המשיך ללמד אותם פילוסופיה ונושאי דעת אחרים. הוא תמיד אמר להם: "בהזדמנות הראשונה, תברחו מפה!". הוא גילה להם על הפרצות במערכת כדי שיוכלו לברוח בבוא העת. הם לא ברחו מכמה סיבות: לא היה להם לאן ללכת, לברוח היה קשה ומי שנתפס, מת במקום ולעיתים קרובות איימו עליהם שאם אחד יברח, חבריו לחדר ימותו.

---

בשנים הבאות הוא וחבריו המשיכו לתכנן את הפריצה שלהם למשרד האחראי הראשי. המשרד היה הכי שמור, והאחראי הראשי בילה שם את רוב זמנו. הם היו צריכים ליצור הסחת דעת גדולה מספיק כדי למשוך החוצה את האחראי הראשי או לחכות שהוא יצא מעצמו ולהשאיר אותו בחוץ.

תוכניותם הפכו לחסרות משמעות כשמלאו לו 15. האחראי הראשי לקח אותו מיוזמתו למשרדו. "נא לט 31, בוא איתי!". הוא עקב אחריו למשרד שאליו ניסה לפרוץ זה שלוש שנים. "כפי שאתה יודע, העסקים לא מתקדמים יפה פה לאחרונה. אנחנו נהיים נואשים מיום ליום. אני מעוניין לזייף עסקת מכירה שלך למשפחתך הביולוגית. הממונה עליך אמר לי שאני יכול לסמוך עליך שתעמיד פני מסכן מולם, ולא תתנגד כשנחטוף אותך בחזרה. האם הוא צדק?"

"למה שאקח בזה חלק?"

"אתה תעשה את זה אם אתה רוצה שהוריך יחיו. האם הוא צדק?"

"כן", הוא מלמל.

"מה אמרת?"

"כן!"

"כן מה?"

"כן, אתה יכול לסמוך עליי לעשות את החלק שלי!" הוא כמעט צעק. הוא רצה לברוח עם המשפחה שלו. הוא רצה לצעוק לאחראי הראשי בפרצוף, אבל אסור לו.

"יופי. עכשיו עוף מפה!"

זה היה מאוד טבעי לקבל יחס קר מהאחראים, הוא לא התרגש ממנו.

"31! איזה עונש קיבלת הפעם? מה היה כל כך חשוב כדי שאחראי הראשי יבזבז על זה את הזמן שלו?" שאל נא לט 35, שותפו לחדר של 31.

"לא עונש הפעם. חסר כסף, אז הוא רוצה כופר מהמשפחה שלי. הוא מתכנן לביים עסקה: למכור אותי, אבל לא לספק את הסחורה. לפחות אראה את המשפחה שלי."

"למה אבל הוא צריך אותך לזה? חטפו אותך כשהיית תינוק. הוא יכול לבחור כל ילד בגילך עם אותו צבע שיער."

"אני מניח. אבל אולי הוא רצה אותי כדי שיוכל לאיים שאם לא אבצע את חלקי, הורי יירצחו."

"אני חייב למצוא תוכנית איך אצליח לברוח בכל זאת עם הורי", הוא אמר בערב לחבריו לאחר כיבוי האורות.

"תצטרך נשק", אמרה 32.

"תצטרך גם כלי כדי לברוח מהאזיקה או איך שהם לא יקחו אותך", אמר 35.

"אבל אם אברח הם יירו בהורים שלי."

"אבל למה שההורים שלך יהיו אלה שמבצעים את העסקה? למרות שאני מניחה שאחד התנאים של העסקה הוא שהם יהיו שם", אמר 32.

"כן, טוב, הם לא הולכים לספר לי את מהלך העסקה. כדאי שנשיג כלי נשק."

"שמעתי שמועה על הנשק החזק ביותר. הם קוראים לזה קסם -" אמרה 37.

"כמו באגדות?"

"כן. הם אומרים שכדי להשתמש בזה צריך להתרכז במה שאתה רוצה."

"ואת חושבת שזה יעבוד?"

"אני לא יודעת, אבל שמעתי פה סיפורים על ילדים אחרים במחנה שקרו להם דברים על-טבעיים במצבים נואשים. כשהיו ממש קרובים למותם, חלקם מספרים שהם התרכזו במה שרצו וזה פשוט קרה. פשוט חשבתי שכדאי שתדע."

"אני חושב שאני יכול להשיג לך כלי נשק, 31", אמר 35.

"תודה על העזרה, חברים."

עד סוף יום המוחרת 35 הביא לו פגיון. בערב 31 שיחק בו ולמד להכיר אותו. זה היה פגיון פשוט, מחדרי האימונים הוא הניח. כחלק מההכשרה שלו, הוא למד להשתמש בסוגים שונים של פגיונות, חרבות וסכינים. הוא החביא את הפגיון בשרוול, כפי שלמד באימונים. היה עליו להיות עם הפגיון כל הזמן כיוון שלא ידע מתי יקראו לו שוב, וכשיעשו זאת, לא ייתנו לו זמן להתארגן.

לקח לו זמן להתרגל לפגיון המוחבא בשרוולו. בהתחלה הוא נמנע מלהזיז את ידו יותר משהיה דרוש, וככל שעבר הזמן הוא הרגיש יותר בנוח עם הפגיון המוחבא. יתרה מכך, היה אסור להם להסתובב עם כלי נשק במחנה, אלא אם, כמובן, נדרשו לכך. לפיכך, בימים הראשונים הוא היה לחוץ שייתפס, אך ככל שהתקדמו הימים והוא לא נתפס, הוא הרגיש יותר בנוח.

זאת הייתה תחושה טובה להסתובב עם פגיון, הוא הרגיש הרבה יותר בטוח. הוא יכול היה להגן על עצמו יותר טוב בפני האחראים האלימים שאהבו להוציא את כעסם על הצעירים.

זמן רב עבר מהפגישה שלו עם האחראי הראשי. הוא התחיל לחשוב שאולי העסקה בוטלה, ואיש לא טרח לעדכן אותו. הוא נאחז בתקווה שהעסקה לא בוטלה, והמשיך להסתובב עם הפגיון.

יום אחד, שהתנהל בדיוק כמו היום שלפניו, בארוחת הערב צעקה פילחה את הפיטפוטים, "נא לט 31, לכניסה הראשית!" הוא לא חיכה לקריאה נוספת ומיהר לעבר הכניסה הראשית. לבית המחסה היו הרבה כניסות. כולן, מלבד הראשית, היו מוסתרות והובילו אל סמטאות חשוכות וצידיות ברחבי העיר. הכניסה הראשית הייתה גלויה, ושומרים הוצבו בה. היא הייתה רחבה מכל הכניסות האחרות.

"נחמד שטרחת לבוא. אתה יודע כמה זמן אני מחכה לך פה?" שאל בחוסר סבלנות האחראי הראשי.

אולי דקה, רצה לענות לו 31, אך ידע כי נבון יותר לבקש את סליחתו. "אני מצטער שהרגליים שלי איטיות כל כך."

"ידיים!" אמר האחראי הראשי, ו-31 הבין שהוא צריך להושיט את ידיו, כדי שיאזקו אותו.

האחראי הוביל, גרר אחריו את 31 ומאחוריהם הלכו שני שומרים. הם הלכו בדממה במשך כמה רחובות עד שהגיעו לסמטה חשוכה. זוג אנשים לבושי גלימות שחורות וברדסים המסתירים את פניהם חיכו שם. "את הכסף", האחראי חתך לנקודה.

"שחררו אותו קודם", אמר אחד מלובשי הגלימות.

"כרצונכם", אמר האחראי ושחרר את ידיו של 31, אך מייד אחד השומרים תפס את ידו והתקדם לעבר לובשי הגלימות כש- 31 תפוס בידו.

אחד מלובשי הגלימות הוציא מזוודה והתקדם לכיוון האחראי. הוא פתח את המזוודה והראה שהיא מכילה כסף. האחראי אחז בה וניסה למשוך אותה, אך השני לא שחרר. "שחרר את הילד, ואשחרר את המזוודה."

"כמובן", אמר האחראי, והשומר שחרר את 31. 31 התרכז ברצון שלו להישאר משוחרר. האחראי מייד לקח את המזוודה וקרא לשומריו ול-31, כפי שהבין 31. 31 לא זז ממקומו. האחראי ושומריו נעלמו ברחוב כשהשומר שהחזיק את 31 נראה מבולבל מעט.

"ג׳ויי, זה אתה?" 31 הסתובב וראה את לובשי הגלימות מסיטים את הברדסים.

הוא לא ענה. הוא לא ידע את שמו הקודם.

"אמרתי לך שהוא לא ידע את השם שנתנו לו. בוא, חמוד, הבית לא כל כך רחוק. כשנגיע תוכל לקבל מקלחת חמה ואוכל חם."

הוא המשיך לשתוק ועקב אחרי האנשים שרצה להאמין שהיו הוריו.

המקלחת הייתה מוזרה. הוא מעולם לא התקלח במים חמים. הוא לא ידע שמקלחת יכולה להיות כל כך נעימה. הוא עדיין לא הרגיש בנוח מספיק כדי להפסיק להסתובב עם הפגיון, הוא לא הכיר אותם. כשסיים להתקלח הוא ירד למטה, לכיוון המטבח, ושמע חלק מהוויכוח הסוער שלהם.

"הוא לא יודע מיהו! מה אם הם שיקרו לנו ולקחו סתם ילד?"

"מה זה משנה?"

"אני לא אומר שנזרוק אותו בחזרה למקום המגעיל הזה אם הוא לא הבן שלנו. אבל לא היית רוצה לפחות לדעת?"

"אני יודעת שזה הוא!"

"טוב, לי אין את היכולות הקסומות שלך, אני לא יודע את זה, אני -"

"בסדר, בסדר, נעשה את זה!"

"מה תעשו?" הוא שאל.

"אוי חמוד, לא היית אמור לשמוע את זה. אנחנו רוצים להיות בטוחים בזהות שלך. זאת רק בדיקה קטנה של דנ"א אבל אל תדאג, לא משנה מה יהיו התוצאות, לעולם לא נחזיר אותך לשם. אתה רעב?"

"קצת", הוא ענה בפשטות.

היא הלכה אל המקרר, הוציאה קופסה, כפית והגישה לשולחן. שניהם ישבו מולו. הוא לקח כפית וניסה לאכול את הדבר המוזר שהיה בקופסה שהיה כתוב עליה "גלידת שוקולד". היה לזה טעם אחר מכל דבר שהכיר. זה היה מתוק! רק פעם אחת הוא זכה לאכול סוכריה מתוקה וזה היה כשהממונה עליו שלח את אחד מחבריו לגנוב כמה סוכריות, במקום לגנוב כסף. הגלידה הייתה קרה ומתוקה בפיו.

השניים שמולו הסתכלו עליו במשך הרבה זמן, והוא לא ידע אם הוא אמור להגיד משהו או לא והוא גם לא ידע מה להגיד, אז הוא בחר להמשיך לאכול בשקט מהדבר הטעים.

"אף פעם לא אכלת שוקולד?" היא שאלה.

"אף פעם."

"עכשיו תוכל לקבל כמה שתרצה."

"אולי תתחיל מלספר לנו מה אתה יודע עלינו?" האיש אמר.

"הם לא סיפרו לי כלום עליכם. אני מניח שיש לכם הרבה כסף אם יכולתם לשלם לו. אני גם מניח שהוא מכבד אתכם אם הוא לא שיקר לגבי קשר הדם שלנו."

"אתה חושב שהוא שיקר?"

"קשה לדעת. הם שומרים תיקים על כל הילדים, אני חושב. חשבתי שהתיק שלי היה במשרד שלו, מה שאומר שהוא חשוב. הוא יכול היה לקחת כל אחד ולהגיד לו את אותם הדברים שאמר לי. הוא חושב קודם על כסף. לא אכפת לו משום דבר אחר מלבד כסף וכוח. ספרו לי איך זה קרה? איך הם חטפו אותי?"

"זה היה כשבאנו ללכת מבית החולים, כמה שבועות לאחר שנולדת," עווית כאב עבר בפניו. "אחות טיפלה בך לרגע, אני ואימך היינו בהדרכת הורים טריים, ואז האחות באה אלינו בדמעות. היא אמרה שאנשים עם גלימות שחורות איימו עליה, והיא הייתה חייבת למסור אותך." עיניהם נעשו מבריקות מדמעות. "קראנו לך ג'וי משום שהבאת לנו הרבה אושר כשנולדת. לא ידענו מי החוטפים. פנינו למשטרה, אך היא לא מצאה שום דבר. לפני חודש החוטפים המתועבים פנו אלינו, כבר חשבנו שלעולם לא נמצא אותך."

"כמה הם רצו?"

"לא משהו שלא יכולנו לעמוד בו. רצינו לקרוא למשטרה, אך הם איימו שירצחו אותך אם נביא עוד אנשים."

"ספרו לי על עצמכם קצת, בבקשה."

"כמובן", היא אמרה, וניגבה את הדמעות מפניה. "רנדי, אביך, הוא מורה. אני מילנדה ואני מנהלת בנק. תרצה לספר לנו על החיים שם?"

"הם אפילו לא נתנו לנו שם. הם קראו לנו על שם המחזור שלנו. לי קראו נא לט 31. הם הכריחו אותנו לגנוב עבורם. אימנו אותנו מגיל צעיר." שם הוא נעצר. הוא לא רצה לספר יותר ולהיזכר בגועל של המקום.

הוא עמד על כך שיפנו למשטרה שתסגור את בית המחסה הנתעב. הוא ידע מידע רגיש על המבנה של המקום והמידע הזה עזר למשטרה לגבש תוכנית. השאלה הקשה ביותר הייתה מה לעשות בילדים החטופים. חלקם נחטפו ממשפחות שאליהן יוכלו לחזור, אך חלק אחר מהילדים שם נחטפו מבתי יתומים.

המשטרה לא מיהרה לערוך פשיטה על בית המחסה. המשטרה העדיפה להיות בטוחה יתר על המידה קודם. עד אז, הוריו לקחו אותו למקומות שונים שזכר שעמד בכניסות שלהם וכייס עוברים ושבים. הוא הרגיש יותר קרוב אליהם, אבל עדיין רחוק, הוא עדיין לא קרא להם אימא ואבא, הוא פנה אליהם בשמם.

"היית רוצה שם אחר?" שאלה אותו מילנדה יום אחד.

"אני לא יודע",הוא ענה. השם הזה עורר בו תחושה שלא חש מעולם - שייכות.

"אתה אוהב את השם?"

"אני מניח. הוא מיוחד כי אתם נתתם לי אותו."

הבילוי במקומות בילוי העניק לו תחושה חדשה - כיף. מילה אחת שרק הודות לחוויות אלו, הבין את משמעותה המלאה.

באחד מהימים הוריו לקחו אותו לבצע את בדיקת הדנ"א. הבדיקה לא דרשה הרבה - רק לירוק טיפה לתוך מבחנה. גם שני הוריו עשו את הבדיקה הזאת. הבדיקה עצמה לא הייתה מלחיצה - אלא הציפיה לתוצאות. הוא חשש שיגלה שהמשפחה שלמד להעריך, היא לא שלו בדם.

לאחר כמה ימים התוצאות אישרו שהוא הוא הגיע למשפחתו האמיתית. הוא חש הקלה באותו רגע. הוא ידע שמאותו הרגע הוא בטוח עם משפחתו. עוד תחושה חדשה עבורו.

בזמן שחיכה שהמשטרה תנקוט פעולות נגד בית המחסה, הוא למד להכיר את החיים של העולם מבחוץ מזווית אחרת. הוא עוד לא הצליח להבין את המשמעות של משפחה כיוון שגדל בלעדיה, אבל למד להעריך אותה. הוא הספיק להכיר חלק ממשפחתו המורחבת. כל הכניסה לעולם שמחוץ לבית המחסה לא עברה עליו בקלות, אבל הוא הצליח להתגבר על הרוב על אף שהרוב לא ברור לו עדיין.

שלושה חודשים לאחר שברח מבית המחסה, הרגע שאליו ייחל הגיע: המשטרה פשטה על בית המחסה ושיחררה את חבריו. המשטרה יצרה קשר עם בתי יתומים בסביבה, לשם נשלחו הילדים האחרים מבית המחסה עד שיצרו קשר עם משפחותיהם. הוא התרגש לראות שוב את חבריו, אבל הפעם כאנשים חופשיים.

בחודש שאחרי, הוא ביקר את חבריו כל יום, עד שהמשפחות הביולוגיות של חלק הגיעו ולקחו את ילדיהם. רוב הילדים נלקחו כשהיו תינוקות, ואין להם זיכרון מהוריהם, וחלק נחטפו מאוחר יותר והתרגשו לפגוש את הוריהם אחרי כל כך הרבה זמן. אבל ההורים של חלק מהילדים לא הגיעו. הוא לא יכול היה סתם להשאיר אותם שם. הוא רצה לאמץ אותם בעצמו. אחרי כל מה שעברו, הוא הרגיש שמגיעה להם משפחה ולא בית יתומים.

"ג'וי, אנחנו לא יכולים לאמץ את כל 20 הילדים הנותרים", אמר לו רנדי, אביו הביולוגי, כשהציע את הרעיון.

"אבל אי אפשר לשלוח אותם לבית יתומים -" הוא ניסה למחות.

"אני ואימך לא יכולים לגדל עוד 20 ילדים. בתי יתומים הם לא מקומות רעים. אנחנו לא יכולים להציל את כל העולם."

---

חמש שנים מאוחר יותר, ג'וי התחיל את השנה הראשונה באוניברסיטה. הוא שמר על קשר עם חבריו לחדר מבית המחסה. כולם בנו לעצמם חיים חדשים בעולם הפתוח. חלקם גרו בערים סמוכות וחלקם במרחק שתי טיסות.

כשהיה קטן הוא סירב להאמין שיישאר בבית המחסה וימשיך לגנוב לשארית חייו או ימות בבית המחסה. אבל כשהוא התחיל את הלימודים באוניברסיטה, הוא התקשה להאמין שהוא באמת הגיע לשם. עבר כל כך הרבה זמן מאז נכנס לעולם החופשי ולעיתים קרובות, טרם תחילת שנת הלימודים, הוא חשב על התהליך שעבר מאז. בסופו של דבר, הוא ידע שכל הקושי שחווה בהסתגלות לחיים החדשים, היה שווה את התוצאה.