ג'ואנה קורט

ביקום אחר ובזמן אחר...

"שמה הוא ג'ואנה קורט", אומר לי דליסטו. "היא גרה לבד ברחוב דייזי מספר 37. בית גדול ומרשים. נמצאה מתה על ידי ידיד שתהה לשלומה לפני שלוש שנים. זוג קשישים עבר לגור שם מאז. אתמול הם דיווחו על רוח. היא הייתה בת 27 כשמתה. סיבת המוות כנראה התקף לב או שבץ מוחי. לא היו קרובי משפחה שתהו בעיניין. לא התבצעה נתיחה שלאחר המוות. גופתה נקברה בבית העלמין הקרוב במימון הקרן של המתים ללא קרובים.

"מה יש, פָּרבין?" הוא שואל פתאום. הוא כנראה רואה את ההפתעה והבהלה על פני.

"הכרתי אותה", אני משיבה. "לא ידעתי שזה מה שעלה בגורלה. כשהיינו ביסודי היינו החברות הכי טובות. מאז ניתק בינינו הקשר. לא שמעתי ממנה יותר מעשרים שנה."

דליסטו מסתכל עלי בהבנה וגלגלי חישוב מסתובבים מאחורי ראשו. "אם את מעדיפה, אתן לריקו את המקרה הז-"

"לא, מה פתאום!" אני מתפרצת לדבריו. ריקו הוא המתחרה שלי. הוא ואני אויבים בנפש. כשהתחלתי לעבוד פה הוא ניסה להסביר לי עד כמה הוא הכי טוב בעבודה שלו וכמה שאין לי סיכוי בכלל להתקרב לרמתו. תחילה עבדתי תחתיו. הוא מאוד לא אהב כשהתגלה אצלי כישרון טבעי. מאז אני משלימה את פער המקרים המוצלחים עליהם עבדתי ועם פחות זמן בעבודה אני כמעט עוקפת אותו. אם אוותר על מקרה, בחיים לא אשמע את הסוף של זה. "וגם, אשמח לדעת מה עלה בגורלה מאז ניתק הקשר בינינו."

"באמת שאם את חושבת שזה יותר מדי בשבילך, אז תתני את המקרה לריקו. דבר רע לא יגרם מזה. יש עוד מספיק מקרים בשבילך."

מאז שהצטרפתי לפה, עבדתי על מעט מקרים גדולים. רובם מגיעים אוטומטית לריקו. אבל לאחרונה התחילו לזרום גם אלי כמה מקרים טובים, ואני לא הולכת לזרוק את ההזדמנות לפח. "באמת, אני בסדר."

אני מביאה את כוח רצוני לבית ברחוב דייזי 37. בית גדול ומטופח. בפנים אני אומרת שלום למרטין ולגוּרמיט, הדיירים הנוכחיים של הבית. הם מספרים שהרוח משוטטת בחופשיות בבית. הם מפנים אותי לעליית הגג שם הם אחסנו את הדברים הישנים של ג'ואנה. שם אתחיל את החקירה. אולי החפצים יספרו לי קצת עליה. אם אבין אותה, אוכל לעזור לה יותר טוב.

הרהיטים ישנים, מלאי אבק וחלקם שבורים. בעזרת קסם, אני חשה את הסביבה ומגלה לי ששלוש השנים האחרונות לא שינו את מצב הרהיטים. נראה שג'ואנה הזניחה את ביתה מעט.

הרהיטים הרעועים לא מבטאים את איך שאני זוכרת אותה. לאן לקחו אותה החיים? היא הייתה מלכת הכיתה, היא הייתה יפה והציונים שלה היו גבוהים. היא הייתה נחמדה לכולם וחביבה. כולם אהבו אותה. תמיד הערצתי אותה. רציתי להיות כמוה. בתור ילדה פחות מוצלחת, היה לי קשה להבין למה היא בחרה בחברתי על פני כל ילד אחר בכיתה. תמיד חשבתי שהיא מרוצה מחייה. היא נראתה כל כך שמחה כל הזמן.

בדרך לפה דמיינתי את ביתה מכיל רהיטים חדשים יותר ומודרניים. בתור ילדה, חשבתי שהציונים שלה יבטיחו לה כסף בעתיד. לכן הנחתי שיהיו לה את הדברים היפים ביותר. ומאז לא בחנתי מחדש את המצב כדי להבין שההנחה שגויה.

אני לא צריכה להיות גאונה כדי להבין שמשהו פה לא מסתדר. אני חושדת שג'ואנה השתנתה הרבה מאז הכרתי אותה או שהסתירה תמיד משהו.

לעיתים, נשמות של אנשים שמתו, לא משתחררות מן העולם הזה. אין לנו מידע לגבי התחנה הבאה של הנשמות. אבל אנחנו יודעים שנשמות שנתקעות פה זקוקות לעזרה ולחילוץ. זאת העבודה שלי כבר חמש שנים טובות. עזרתי כבר לעשרות נשמות תקועות.

כשגוף האדם מפסיק לתפקד, הנשמה מאבדת את הקשר שלה עם המישור החומרי ועם העולם הזה. אבל חלק מהנשמות נשארות קשורות לעולם הזה. הן לא הצליחו להגיע לסגירת מעגל. בהיותן לא חומריות, נהיה קשה, אם לא בלתי אפשרי להגיע להשלמה בכוחות עצמן. עם מות הגוף, רוב האדם נעלם ונשאר הצל שלו, המהות שלו והרצונות הגדולים ביותר שלו. נשמה ללא מוח אינה חכמה במיוחד. היא רק רוצה להשלים משהו בתוכה לפני שהיא הולכת. והיא לא יודעת להגיד מה היא רוצה. זה תפקידי משחררי הנשמות.

חשבתי שיהיה לי יתרון במקרה הזה בגלל היכרות העבר שלי איתה. אך אני רואה שיש הרבה הנסתר מעיניי.

אני מתרשמת עוד קצת מחפציה של ג'ואנה לפני שאני חוזרת לתחנה. שם אני אוספת עליה עוד מידע יבש ומשלימה את הפערים.

אחרי היסודי, המשפחה שלי עברה לעיר אחרת. למרות שהבטחנו לשמור על קשר גם למרות המרחק, מהר מאוד החיים החדשים שלנו סחפו אותנו הרחק והמעטנו לדבר עד שלא נשאר דבר בינינו. עברו קרוב לשמונֶה עשרה שנים מאז שמעתי לאחרונה ממנה.

אני מגלה שמאז, היא המשיכה להצטיין בלימודים. היא המשיכה להיות פופולרית. אבל היא התחילה ליטול תרופות נגד דיכאון בגיל 15. הסיבה עוד לא ידועה לי. לא כל הפרטים משתחררים מיד. יתכנו כמה ימים לפני שאקבל סמכות להיחשף למידע אישי ופרטי זה.

אני אפילו בכלל לא יכולה להתחיל לנחש למה היא הייתה זקוקה לתרופות נגד דיכאון.

היא הייתה בת יחידה. שני הורים ביחסים טובים בילדותה. מעמד כלכלי מעולה. היא עברה לבית ברחוב דייזי כשהייתה בת 22. כשהייתה בערך בת 25 אמה נעלמה ללא עקבות. מלבד אביה לא ידוע על אנשים נוספים איתם הייתה בקשר. אין אפילו מידע לגבי מקום העבודה שלה.

טוק טוק. דלת נפתחת. אדם מבוגר ומטופח עומד בצד השני של הדלת.

"שלום נוּר, אני פָּרבין", אני אומרת ברוך. אביה של ג'ואנה גר במרחק שעתיים נסיעה. אני מוודאת לא להגיד את המילים מהר מדי כדי לא להבהיל אותו. לא נעים לגלות שנשמת בתו כלואה בעולם הזה. "אני עובדת עבור שחרור נשמות. אני יכולה להיכנס?"

אני רואה איך הוא מנסה לעכל את המידע. אני יודעת כמה זה קשה עבור המכרים לעזור בחקירות. לרוב הנשמות נמצאות כמה שנים לאחר מות הגוף. עד הזמן הזה, המכרים השלימו עם מותם, ואז אני מחזירה אותם אחורה בזמן ופותחת את הפצעים שלהם.

"אני מתנצלת לבשר לך שנשמת בתך נמצאה בביתה", אני אומרת בשקט כשאנחנו יושבים בנוח בסלון מטופח.

עיניו רטובות. הוא משפיל את ראשו. אני מחכה בסבלנות שהוא יראה שהוא מוכן לשלב הבא. כשהוא מרים אלי את ראשו, אני מבקשת ממנו לשפוך אור על חייה של ג'ואנה.

הוא מספר לי שאחרי היסודי התעוררו אצלה קשיים. הוא לא יודע מה הציק לה. אחרי הרבה שיחות עם פסיכולוגים, המסקנה הייתה לתת לה תרופות שהיא המשיכה לקחת עד יומה האחרון. היא הייתה אמורה לעבוד בעיר אליה עברה לאחר שעברה לבית ברחוב דייזי. אבל ברגע האחרון, הוחלט לא לקבל אותה לעבודה. היא שקעה עמוק יותר בדיכאון.

הוא מספר שהיא חיפשה עבודה בעיר אחרת כדי להתרחק מפה. אמה עזבה לאחר ריב משפחתי גדול. נוּר לא מספר לי פרטים אודותיו.

הוא מתחיל לספר לי גם על הקושי שחווה לאור מותה. המידע הזה אינו רלוונטי למחקר שלי, אך אני מקשיבה במלוא הריכוז. החלק הזה הוא בשבילו ולא בשבילי. כך אני מראה שאכפת לי.

"תודה רבה לך על העזרה הרבה. אני מעריכה כל מילה שאמרת. אני מקווה שהפעם הבאה שאראה אותך תהיה לאחר שנשמתה תשחרר מהעול הזה."

אני מנסה ליישר בראשי את הסיפור של ג'ואנה. היא הייתה ילדה קטנה ומאושרת עד החטיבה. אז היא שקעה בדיכאון לא מוסבר. היא התחילה ליטול תרופות נגד דיכאון. לאחר ויכוח סוער במשפחה, אמה עזבה וניתקה איתה ועם אביה קשר. לאחר מכן, ניסתה למצוא עבודה בעיר אחרת ואף עברה לגור שם. רק שהעבודה דחתה אותה וגרמה לה לשקוע עמוק יותר בדיכאון.

בסיפור הזה חסרים לי החברים שלה. היא הייתה ילדה פופולרית. לאן הלכה הפופולריות? האם זה היה הדיכאון שלקח אותה?

כשאני מגיעה חזרה לתחנה, אני כותבת את כל אשר גיליתי היום.

"איך מתקדמת החקירה עד עכשיו?" שואל דליסטו לפני שאני הולכת הביתה לנוח לקראת מחר.

"לא רע מדי. עדיין חסר לי מידע. מסתבר שג'ואנה הייתה טיפוס מתבודד."

"אני רואה שהמקרה לא מעלה בך קושי רב מדי."

"ממש לא."

"אם מתעוררים קשיים, אל תהססי לפנות אלי. את לא חייבת לפתור את כל המקרה בעצמך."

בביתי, לפני שאני הולכת לישון, מחשבות על ג'ואנה מסתובבות בראשי. היום הוא אחד הימים שהמחשבות מובילות אותי להרגיש כמה שמוות ממשי ונורא. ושוב עולה בי הפחד להפוך לרוח רפאים, לצל של עצמי שזקוק לעזרה, להיות תלויה באחרים. עד כה לא גיליתי האם לרוחות אכפת לחכות לעזרה. נראה שיש רק דבר אחד שהן רוצות: משאלת הלב הכמוסה שלהם. חוץ מזה הם לא יודעות דבר.

למחרת, אני מופתעת למצוא על שולחני את הדוח הפסיכיאטרי של ג'ואנה. בדוח כתוב שהיא סירבה לדבר על הדברים שבאמת הציקו לה. אף אחד לא יודע מה מקור הכאב שלה. אבל אולי יש לה יומנים אישיים או חומרים אחרים שאספה על עצמה.

אני מרגישה שרוב המידע בידי. לרוב לוקח קצת יותר זמן להגיע למצב הזה. לרוב יש יותר מכרים שניתן למצוא. ולוקח זמן לדבר עם כולם.

אני חוזרת לביתה של ג'ואנה. מרטין וגוּרמיט מספרים לי שבמשך תקופה ארוכה הם היו שומעים קולות. כשהבינו שזאת רוח, הם פנו למשחררי הנשמות. בשבוע האחרון הם ראו אותה הרבה. אבל מאז הביקור שלי, הם לא שמעו ממנה.

בעליית הגג, אני מחטטת בחפצים של ג'ואנה. אני מקווה למצוא כל דבר שלה שעשוי להעיד על הקושי שחוותה בחייה. אני חושדת שאם אגלה אותו, אשחרר אותה.

אני עדיין לא מסוגלת להאמין שזה מה שעלה בגורל ג'ואנה. אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לתפוס את הדבר שגרם לה לשקוע בדיכאון בחטיבה. היא הייתה ילדה כל כך שמחה ומאושרת, היא הסתפקה במועט, היא הצטיינה בלימודים.

אני לא מוצאת חפצים אישיים של ג'ואנה בעליית הגג. כנראה הדיירים החדשים נפטרו מהכל כשנפטרה.

כשאני פותחת את המגירה הריקה האחרונה, אני מרגישה בתחושה מוזרה. אדם שאינו מנוסה, לא יבין למה הוא חש כך, אך אדם מתורגל בנושא רוחות, יודע שזאת רוח שמסתובבת באזור ומתקרבת. הניסיון שלי לימד אותי לזהות את המיקום המדויק של הרוח. אני חשה את הרוח מגיחה מהרצפה מאחורי. אני ממשיכה לבהות במגירה הריקה עד שהרוח מסיימת לעלות לעליית הגג. חלק מהרוחות לא רגילות שחשים בהן, לכן הן עשויות להיבהל אם אנהג באופן בלתי צפוי.

אני סוגרת את המגירה בעדינות ומסתובבת באיטיות. בהצד השני של החדר עומדת דמות חיוורת וכמעט בלתי נראית שבוהה בי. על פניה מבט מודאג. השנים לא שינו רבות את תווי פניה. אני עדיין רואה בפניה את המהות שלה. אבל עכשיו ג'ואנה נראית אחרת. ניתן לראות על פניה את סבלה הגדול.

ההבעה המודאגת שלה הופכת להבעה שמחה. אותו חיוך מאושר שזכור לי מעטר את פניה.

"חזרת!" היא אומרת.

אני מחשבת את המילים הנכונות להגיד. לא מומלץ לפגוע ברוחות. אין לדעת מה היא תעשה עם הרגשות שלה. "התגעגעתי אלייך כל השנים האלו", אני אומרת לבסוף.

"לא הפסקתי לחשוב עלייך, פָּרבין. חסרת לי מאוד."

היא לא יודעת על המחקר שערכתי. "בואי נשלים קצת פערים. איך עבר עלייך הזמן מאז היסודי?"

המילים "מאז יסודי" מאפילות את פניה. לא קשה לי להבין למה. מאז הכל נהיה רע עבורה. אבל למה? "חסרת לי מאוד", היא אומרת בקלילות. ואז קולה מתקשה: "אחרי שעזבת… אחרי שעזבת היה קשה." הבעת פניה הקשה נעלמת ומפנה מקום לקלילות שוב. "אני שמחה שאת כאן עכשיו. התגעגעתי אלייך."

היא חוזרת הרבה מאוד על המוטיב של הגעגוע אלי. מה המשמעות של זה? "תמיד היו לך הרבה חברים, לא?" אני שואלת הכי בעדינות.

"כן", היא מבטאות את המילה באדישות, אך כל שפת הגוף שלה אומרת "לא". אין סיבה שאניח שהיא פשוט תספר לי מה כאב לה כל זמן חייה. אני צריכה גם לזכור לא לדבר איתה על מותה. רוב הרוחות לא יודעות שהן לא בחיים יותר. הן פשוט לא באמת יודעת מה הולך סביבן.

"היו חסרים לך חברים?"

"כן", פניה מתקדרים. עלי לצעוד בזהירות. אבל לפחות היא חושפת קצת על הסתירה בין העובדות לרגשות שלה.

"למה התגעגעת אלי הכי הרבה?"

"אכפת לך ממני", היא אומרת אבל זמנה תם. רוחות לא יכולות לבוא במגע עם העולם החומרי לאורך זמן. בקיצור, אאלץ לבוא שוב. כל פעם לקצת. בינתיים יש לי על מה לחשוב.

נשארתי עם הרבה מחשבות משוטטות במוחי.

היא נדמית כאדם שצריך הרבה מאוד חברים, לפי המילים שלה, אבל אני לא חושבת שזאת הבעיה. משהו אחר מציק לה. אבל מה? אילו שאלות אני צריכה לשאול אותה?

במהלך היום אני יושבת במשרד וחוזרת על הפרטים שלה. מנסה למצוא רמז למצבה. אבל היא שמרה על הקושי שלה כסוד כמוס. אין דרך לדעת. אצטרך להיות מאוד זהירה עם השאלות שאני שואלת אותה. שאלה לא במקום עלולה להרוס בינינו את היחסים.

היחסים עם רוחות הם רגישים. הרוחות יכולות להחליט להתחבא מפני, דבר שיקשה עלי לעזור להן. והן יכולות להחליט לתקוף. רוב הרוחות לא תוקפניות ולא יודעות על היכולת שלהן לתקוף. אולם הרוחות אינן צפויות. אין לדעת איך ירגישו בפעם הבאה שיראו אותי. כל דבר קטן יוצר גלים גבוהים. אני לא יכולה לסמוך שהרוח של ג'ואנה תמשיך לאהוב אותי.

בזמן שאני במשרד, אני שוברת את ראשי לשווא בניסיון להבין מה גרם לג'ואנה לדיכאון.

בדרכי הביתה המחשבות שלי לוקחות אותי לכיוון חשיבה אחר. אני תוהה למה היא הביעה אכפתיות כלפי. איך היא מרגישה כלפי? איך ולמה היא זכרה אותי כך השנים האלו? המחשבות שאני זוכרת מילדותי לא עוזרות לי. אצטרך לנתח הכל מחדש.

בואו נראה, כולם תמיד אהבו אותה, אבל היא בכל זאת בחרה לבלות איתי. לא הבנתי למה ויתרה על יצירת קשרים עם ילדים אחרים מהכיתה. לפעמים חשבתי שהיא מבלה איתי מתוך רחמים. אבל אם זה היה המצב, הרוח שלה לא הייתה מתייחסת אלי ככה, רוחות לא משקרות. אולי היא באמת אהבה אותי.

איך בדיוק היא מרגישה כלפי? אולי יעזור לי לחשוב על איך הרגשתי איתה. תמיד היה לי נעים איתה. הרגשתי שאני יכולה להיות אני לצידה. הרגשתי שאני יכולה לשחרר את המוזרות שלי איתה. אולי גם היא הרגישה ככה? אולי גם היא הרגישה שהיא יכולה להיות עצמה איתי.

אולי היא רק רוצה חברים אמיתיים. אולי היא מעדיפה איכות על פני כמות.

אף פעם לפני כן, לא הייתי מעורבת באופן אישי בחקירה. מה אני אמורה לעשות? האם אני צריכה להיות חברה של רוח?

עד היום הבא, אני מספיקה להגיע למסקנה שייתכן שאני צריכה לנהוג איתה כחברה, וייתכן שזה לא הדבר שהיא צריכה, אבל זה לא יזיק לאף אחד.

"מה שלומך, ג'ואנה?" אני שואלת בעליית הגג. אני לא חשה בה, אבל אני יודעת שיש סיכוי שהיא יכולה לשמוע אותי או לחוש בי.

"פָּרבין!" התרגשות ניכרת בקולה. "אני שמחה לראות אותך שוב! חשבתי שלא תחזרי."

כבכל פגישה שלי עם רוחות, אני תוהה מה היכולות של רוחות. מפני שרוחות לרוב לא יודעות שהן רוחות קשה לגלות את היכולות שלהן.

"ברור. ואבוא גם מחר. אבל אני לא יכולה להישאר להרבה." למרות שהיא נעלמת ייתכן שהיא לא יודעת את זה. אולי מבחינתה, אני זאת שהולכת. אני צריכה להוריד ממנה את האשמה.

"זה בסדר. אני שמחה לראות אותך."

איזה שאלה לשאול?

"מה אהבת ביחסים שלנו?" אני מחליטה להיות ישירה יחסית.

"אותך." לדבר עם רוחות זה קשה לפעמים. לא כולן היו דברניות גדולות.

מה הייתי עבורה?

"למה בחרת לבלות איתי על פני כל ילד אחר בכיתה?" אני מעלה את השאלה ששאלתי את עצמי הרבה מאוד פעמים בתור ילדה.

"כי את אהבת אותי כמו שאני."

מה אני יכולה להסיק מדבריה? "האם אחרים לא אהבו אותך כפי שאת?"

"לא."

זה משנה הכל. המשמעות היא שהייתה לה רק חברה אחת אמיתית והיא הייתה אני. "איך לא מצאת חברים אמיתיים?"

"כולם תמיד רצו ממני משהו", קולה נשבר. "הם לא רצו אותי! הם תמיד רצו משהו ממני! הם רצו את הפופולריות שלי או עזרה בלימודים. הם לא רצו להיות איתי, אלא להיות אני." הרוח מתייפחת. "רק ביקשתי שירצו בי כמו שאני בגלל מי שאני ולא בגלל מה שיש לי."

שאלה אחת נשארת ללא תשובה: "למה לא סיפרת לאף אחד אף פעם?"

"פחדתי. חשבתי שלאף אחד לא יהיה אכפת. אבל אני יודעת שלך אכפת."

"ובאמת אכפת לי ממך."

"עלייך אני סומכת", קולה שוב שלו כסירה השטה על מים רגועים.

הגילוי של ג'ואנה נראה כהוריד משקל כבד מעליה. חיוך של אושר אמיתי ומלא על פניה. אני חשה את האנרגיות שלה מתערבבות באוויר כעלים ברוח. כך מרגישה רוח כשהיא משתחררת מן העולם. ההרגשה הזאת משרה בי שלווה כתמיד. עוד נשמה בדרך לעולם הבא.

ריקו מתייחס לכל מקרה כחלק מהעבודה שלו, אבל לא אני. עבורי כל מקרה הוא אדם שהגיע למקום אליו הוא מיועד. או כך אני מקווה לפחות. איני יודעת לאן הולכות הנשמות.

לא ידעתי עד כמה הקשר ביני לבין ג'ואנה היה משמעותי עבורי עד רגע שחרורה. עם שחרורה הרגשתי גם אני שחרור מהעבר שלי. לא היה לי מושג כמה אשמה הרגשתי כשעזבתי את העיר וניתק קשר.

---

הרגישו חופשי לקרוא, לאהוב, לשתף, להגיב, לעשות לייק ולתקן.