זה היה יום שמשי ביער האפל של בֶּייבלוֹן.
"ברוכים הבאים, חיילים חדשים, לסוף העולם", אמרה לורה ליחידה שלה. "ביער שלפניכם שוכנת קוֹרָקְדַה, המפלצת הנוראה שיכולה להשמיד ערים שלמות בנשיפה. התפקיד שלכם הוא לדאוג שקוֹרָקדַה תישאר רדומה." לורה הסתכלה ובחנה את חייליה החדשים. כולם היו טריים ממחנה האימונים המפרך. והכל בשביל הכבוד להשגיח על מפלצת ישנה שלא זזה במשך אלף שנה. אנשים כבר התחילו להאמין שהמפלצת כבר לא חיה. עיניה של לורה התעכבו על אחד השומרים החדשים.
גיאוֹ עבד קשה מאוד כדי להגיע לפה. הוא לא נולד עם כישרון מיוחד ללחימה. הוא רק רצה להמשיך את המורשת של שושלת הלוחמים ממנה הגיע ולהסב גאווה להוריו. רק בקושי הוא עבר את כל המבחנים ונבחר להיות אחד מעשרת השומרים המיוחדים של קוֹרָקדַה. התפקיד הזה נחשב לכבוד הרב ביותר כיוון שרק הלוחמים הטובים והאמיצים ביותר נבחרו.
גיאוֹ ניסה ללא הצלחה לראות מה שוכן באפלת היער שלפניו. הוא לא שם לב שלורה בוחנת אותו יותר מהאחרים.
היא המשיכה להסביר להם על התפקיד שצפוי להם פה. הזהירה אותם שהסכנה האמיתית היא מפולשים שיבואו לנסות להעיר את קורקדה.
קול ריצה נשמע ממרחק. "שומרים! שומרי קורקדה!" הצעק האיש חסר הנשימה.
אחד עשר ראשים הסתובבו למקור הרעש. הוא הגיע נעמד מתנשף ליד לורה שלבשה הבעה מופתעת למראו. היא היחידה שזיהתה אותו. הוא לקח כמה רגעים כדי לנשום ואמר: "לוחמים צעירים, שמי רעם, אני קוסם הממלכה", למשמע מילים אלו, נשימת כולם נעתקה. "כרגע נגלה לי העתיד האפל שהולך ליפול עלינו. קורקדה הולכת להתעורר."
חלק מהחיילים נראו מוכי ברק. אחרים הביעו את חוסר אמונתם באפשרות הזאת. וגיאו אמר: "מה אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע את זה?"
רעם הסתכל בו בשביעות רצון. "מה שמך, נער?"
"גיאו", הוא השיב.
"אני לא יודע איך המפלצת הולכת להתעורר. אתם תאלצו להיות ערניים יותר מהרגיל. אם המפלצת תתעורר", הוא לקח נשימה עמוקה ומבשרת רעות. "העולם יחרב."
לורה פיזרה את החיילות והחיילים סביב היער לשמירתם הראשונה. כשכולם התמקמו היא אמרה לרעם: "איך נוכל להציל את העולם?"
רעם חשב איך לענות ללורה. הוא נזכר בשיחת האזהרה של הרוחות.
"מדוע קראתן לי?"
הרוחות צחקקו. "חשבנו שתרצה לדעת שקורקדה הולכת להתעורר", קולה של מתילדה היה צרוד וצורם. ברקע, שתי הרוחות האחרות המשיכו לצקק.
"מה? איך?" הוא נבהל. הוא קיווה שהן מתבדחות על חשבונו שוב.
"אה, להמשך יש מחיר. אבל נגלה לך שיש דרך להציל את העולם שלך. הבא לנו את האדם הנכון ונשתף איתו פעולה."
"ומיהו אותו אדם?"
"לא נעשה את כל העבודה עבורך. אתה תדע לזהות אותו."
"ובכן, רעם?" ניסתה לורה להשיג תשובה.
הוא שקל מה הוא יכול להגיד ומה לא. "יש לי סיבות להאמין שיש קוסם ביחידה שלך. הוא המפתח להכל. המלכה והמלך ישלחו חיילים נוספים לתגבר את היחידה שלך. הם יגיעו כשיוכלו."
"אתה יודע מי אותו האדם?"
"יש לי כיוון. אשוחח איתם ואראה."
"היי גיאו, מאיפה אתה מגיע?" לורה שאלה בקול עדין את גיאו. היא הסתובבה בין החיילים שלה לבדוק שהכל כשורה.
"אני מגיע ממירוּן", אי הנוחות ניכרה בשפת גופו הצנום.
"שמעתי שזה כפר נחמד. יצא לך להיות בבייבלון לפני?"
"לא."
"יום אחד אעשה לך סיור בעיר. זאת עיר יפה."
"עיר הבירה חייבת להיות עיר יפה, לא?"
"אני מניחה", חיוך קל התגנב לפניה.
דממה התגנבה ביניהם. גיאו ניסה להמשיך להתרכז במחויבות שלו. לורה ניסתה לחשוב איך להמשיך את השיחה.
"טוב, שתהיה לך שמירה מהנה", היא אמרה לבסוף. "אבדוק מה מצב החיילים האחרים."
באחת ההפסקות של גיאו, רעם תפס אותו לשיחה.
"מדוע רצית להיות חייל?" נשאל גיאו.
"רציתי להסב גאווה להורי", הוא השיב בגאווה מהולה בביישנות.
רעם בחן אותו. הוא כבר הספיק לשאול את כל תשעת החיילות והחיילים האחרים. הוא ראה את היהירות וביטחון של החיילים האחרים. אבל שום דבר מאלו לא נראו אצל גיאו. הוא הזכיר לו את עצמו בתחילת דרכו. גם הוא היה נער מפוחד וצנוע. "מדוע רצית להפוך לשומר של קורקדה?"
"אין כבוד גדול מזה."
רעם התפלא מהצניעות שקרנה מהחייל הצעיר. הוא כמעט השתכנע שמצא את האדם הנכון. "אילו היית יכול לעשות הכל, מה היית עושה?"
"המממ… אני חושב שהייתי פותר את עולם מכאב וסבל. אולי זה לא היה מספיק. המממ…" הוא שקע בהרהורים. "יש יותר מדי אפשרויות. אני צריך יותר זמן לחשוב על כך. בגדול הייתי מנסה למצוא משהו שהיה עושה את העולם מקום טוב. אצטרך לחשוב על זה עוד."
רעם חייך. הוא מצא את האדם הנכון. "מה היית אומר אילו הייתי מציע לך ללמוד קסם?"
"הייתי אומר לך שמצאת את האדם הלא נכון. אני לא קוסם."
"ואיך אתה יודע זאת?"
"כולם יודעים שאנשים מעטים מסוגלים להטיל קסמים. אין מצב שאני אחד מהם. אני לא מאמין שאני ראוי."
עכשיו רעם השתכנע שמצא את האדם הנכון. הוא שמח שזה היה מהיר. אין זמן להתעכב כשסוף העולם מתקרב. "צניעות היא מעלה." רעם שקל בכובד איך יעביר את הידע שלו בקסם לתלמידו החדש. "מחר תתחיל ללמוד קסם."
"אתה רציני?" גיאו לא היה יכול להאמין למה ששמע. "אני לא יכול לעזוב את התפקיד שלי. אני צריך לשמור שקורקדה תמשיך לישון, עכשיו יותר מתמיד."
"אתה לא מבין. אם לא תלמד קסם, העולם יחרב. קורקדה תתעורר במוקדם או במאוחר ורק קוסם יוכל להחזיר אותה לשנתה."
"אבל אתה קוסם, לא? למה צריך אותי?"
"המצב מורכב משהוא נראה. אין טעם להסביר חצאי דברים. אסביר לך הכל מחר, אחרי שיגיעו החיילים הנוספים להחליף אותך."
"רעם כבר אמר לי שהוא לוקח אותך ללמוד קסם", לורה תפסה את גיאו בערב. אילו הייתם מסתכלים מאוד מקרוב, הייתם רואים פס עצב בעינייה.
"אה, כן, אבל הייתי מעדיף להישאר כאן ולבצע את החובה שלי", בקולו נשמע צער.
"תחזור מהר", היא חייכה אליו. היא רצתה לספר לו שליבה מחסיר פעימה כל פעם שהיא רואה אותו. היא רצתה לספר לו כמה עמוקה נשמתו. אך זה לא היה מתאים בין מפקדת לבין חייל.
בשעת בוקר מוקדמת, עלו רעם וגיאו על סוסיהם ויצאו לדרכם. לפניהם השתרעה רכיבה של כמה ימים.
"לאן אנחנו רוכבים?" שאל גיאו.
"למקדש הקסם", השיב רעם. "שם החיבור עם עול… אמממ… שם החיבור עם הקסם הוא החזק ביותר."
יומיים וחצי מאוחר יותר, שני זוגות רגליים צעדו לתוך למקדש הקסם. המקדש שכן במדבר רחב ידיים. המבנה נבנה מאבנים בצבע החול האדום. בפנים הלפידים האירו באש כחולה. האור הכחול השרה אווירה מפחידה על המקום העזוב. צמרמורת עברה בגיאו למשמע הד צעדיו.
"אנשים מבקרים פה לפעמים?" שאל גיאו.
"לא לעיתים קרובות", קולו של רעם הדהד במסדרונות הריקים, בזמן שהלכו למרכז המקדש.
"אז איך אין פה שכבת אבק?"
"קסם. אסביר לך יותר עוד מעט."
הקוסם ותלמידו נכנסו לאולם הגדול. על הקירות הישנים היו כתובות מילים דהויות בשפה שגיאו לא זיהה. רוח פתאומית הטיחה את פניו בכוח לקיר בצד הרחוק של האולם. הוא ניסה בדרך שונות לנתק את עצמו מהקיר. אבל שריריו המאומנים לא הועילו לו.
"מה קורה פה, רעם?" גיאו הביא את עצמו לשאול.
"הרוחות בוחנות אותך", הוא ענה לשאלתו.
"מה? מי? מה אני אמור לעשות?"
"אתה אמור לעשות מה שנראה לך."
גיאו ניסה עוד כמה רעיונות, אך הרוח המשיכה להצמיד אותו לקיר. כששריריו התעייפו, הוא התחנן לאוויר בלחש: "בבקשה שחררו אותי."
"נכשלת במבחן", גיאו כבר לא היה דבוק לקיר. הוא עמד ליד הכניסה לאולם. איתו דיברה ישות בעלת צורה כמעט אנושית, שהוא ידע שאינה אנושית. הוא ידע, בלי לדעת איך, שיש עוד שתי ישויות כאלו בחדר, למרות שלא ראה אותן.
"נגזר עלי למות?"
"יש לך מזל שנבחרת מראש, אחרת היית צריך למות", השיבה הרוח. היה בה משהו זקן מהיקום. היא הייתה קצת שקופה ומעט עורה החשוף היה חיוור. פניה היו מוסתרים ברובם בברדס שחור. אילולא אור הלפידים הכחול, גיאו היה עשוי לחשוב שהוא רואה בשחור לבן.
"רשאי אני לשאול מדוע נכשלתי?"
"היית צריך לבקש עזרה ממנו קודם."
"מי אתן?"
הברדס של הרוח חשף לגיאו רק את החיוך הערמומי על שפתיה השחורות.
"אנחנו רוחות הקסם. רק אנחנו מסוגלות להטיל קסמים. אה, ברור שאתה מבולבל. רק ׳הקוסמים׳ שלכם יודעים על קיומנו. אנחנו בוחרות להשתמש בקסם שלנו בעולם שלכם מתוך שעשוע. ׳הקוסמים׳ הם בעצם אנשי הקשר שאנחנו בוחרות.
"בחרנו בך ורק בך כדי לתת לעולם שלכם סיכוי מול המפלצת. אבל אנחנו לא נעשה לך חיים קלים. אתה תצטרך להתאמץ לשם כך."
"אעשה הכל כדי להציל את העולם."
"מעולה, מעולה. לשם כך תתצט-"
"אבל לא אמרתן לי את שמותיכן. אני משער ששמי כבר ידוע לכן."
פניה נצבעו בהפתעה. "שמי אזמרלדה. אחיותי יציגו את עצמן אם וכאשר ירצו."
"כמובן. ואני מצפה לכך."
האוויר רטט.
"אם כך, כדי שנאפשר לך גישה לעולמנו, נגבה ממך מחיר - נשמתך."
גיאו לקח רגע לחשוב על כך. הוא ניסה להבין את ההשלכות. "מה יקרה לי אם אתן לכן את נשמתי? מה תעשו עם נשמתי?"
"נוכל לעשות בך כרצוננו. בתמורה, נתן לך גישה חופשית לעולם שלנו וניתן לך לבקש עזרה עבור עולמך."
"אני חייב להחליט עכשיו?"
"רק אם אתה רוצה להגדיל את הסיכויים שלך להציל את העולם שלך. אם לא תיתן לנו את נשמתך, עולמך יחרב. אם תתן לנו את נשמתך, חייך יהיו בידינו. מה אתה מעדיף?"
הוא הבין ששתי הבחירות לא אידיאליות. ׳איך אני מעדיף למות?׳ הוא תהה. ׳למות בניסיון להציל את העולם או בניסיון לשמור על נשמתי?׳ בעצם, הוא הבין, לא הייתה לו בחירה.
"האם אוכל להכיר את כולכן לפני שאתן את תשובתי?"
"אתה לא יכול לבקש זאת. נתגלה בפניך אם וכאשר נרצה."
"אוקי, אם כך, אני מסכים לעסקה שלכן."
כשהוא התעורר, הוא הרגיש כאב בחלק האחורי של הראש. הוא שם לב שהוא שוכב על הרצפה הקשה והקרה של האולם המרכזי במקדם הקסם.
"איך היה בעולם הרוחות?" שאל רעם שעמד מעליו.
"זה תמיד קורה ככה?"
"לא. בדרך כלל לא תהיה השפעה על הגוף שלך בזמן שתהיה שם. הן רצו שתיפול. הן עשו זאת בכוונה. בעצם כשאתה הולך לשם, הזמן פה נעצר. מבחינתי רק עכשיו נפלת ואז קמת. כמה זמן היית שם?"
"אולי חמש דקות", גיאו ישפשף את ראשו.
"נתת להן את נשמתך?"
"אני חושב שכן", עכשיו גיאו שם לב שמשהו בגוף שלו מרגיש אחרת. הוא לא הצליח לשים את האצבע על התחושה הזאת.
"מעולה. עכשיו מצפים לנו כמה ימי למידה. בימים האלו אלמד אותך ואאמן אותך להיכנס לעולם הקסם כאוות נפשך. מכאן יהיה לך יותר קל ללכת לשם. אלמד אותך לעשות עסקאות טובות עם הרוחות כדי שתוכל לבקש מהן להטיל קסמים עבורך בלי שהמחיר שאתה תשלם יהיה גבוה מדי.
"אתה מוכן?"
"אני מקווה. אין לי הרבה ברירה."
הייתם מצפים שלמידת קסם תארוך זמן רב מאוד, אפילו שסוף העולם מתקרב. אבל גיאו שלנו לא יעשה את הקסם בעצמו. הוא רק צריך ללמוד לתקשר עם הרוחות כדי שהן יעשו את הקסמים.
"הרוחות תמיד רוצות משהו בתמורה", הסביר רעם לגיאו. "אתה צריך ללמוד לעשות עסקאות בהן אתה מפסיד כמה שפחות. הן יכולות לבקש ממך חפצים, להביך את עצמך בציבור או לפגוע בגוף שלך. הן ישתדלו לגרום לך לעשות דברים שיהרסו לך את החיים. הן רק מחפשות שעשוע. אתה תצטרך להימנע מכאלו עסקאות ולהציע חלופות וגם לבנות את החיים שלך כך שתוכל להיענות לבקשות המוזרות שלהן במינימום פגיעה בחיים שלך."
"מה הן כבר יכולות לבקש ממני?"
"הן ינסו לסכסך אותך עם החברים שלך. פעם אחת, הם דרשו ממני להתעלם מהחברים שלי לשלושה ימים. הבעיה הגדולה ביותר היא שאסור לאף אדם לדעת עליהן. לא יכולתי לספר לחברי למה אני מתנהג בגסות רוח. הן אסרו עלי אפילו להתנצל."
"מה היה קורה אילו היית פועל בניגוד להוראות שלהן?"
"הן יכולות לעשות מה שהן רוצות, אפילו להרוג אותך. ברוב הפעמים תהיה לך יותר מאפשרות אחת. אתה תצטרך לבחור האפשרות שאתה יכול לעמוד מאחוריה.
"המשימה הראשונה שלך תהיה לבקש מהן קסם. משהו פשוט כמו תעופה. ככל שתבקש דברים גדולים יותר המחיר יהיה גבוה יותר."
"איך אני יכול להגיע לעולם שלהן?"
"בפעמים הראשונות תאלץ להתאמץ יותר. זה יעשה יותר קל עם הניסיון. אתה צריך להתרכז באנרגיות הקסם ו… סוג של ללכת לקראתן עם התודעה שלך."
"אה, נשמע הגיוני", הציניות בקולו הדהדה בחלל הריק.
גיאו ישב על הרצפה. הוא קיווה לא ליפול על הראש הפעם. הוא התרכז בתחושות המוזרות והחדשות שבו. הוא ניסה להגיע אליהן. הוא ניסה להתעלם מקול צעדיו של רעם. הוא חשב על אזמרלדה. הוא ניסה להגיע עליה.
"חוצפן אתה", היא אמרה לו בעולם הרוחות. "אתה לא רשאי לבקש את נוכחותי."
"אני מצטער, אזמרלדה. אני לא עדיין לא ידוע בדיוק מבין איך להגיע לפה."
אזמרלדה הפכה לעשן. במקומה התגשמה דמות אחרת. גיאו שמח לפגוש רוח נוספת. היא נראתה מאוד דומה לאחותה, אבל גיאו ראה שהן שונות.
"היי, מה שמך?" הוא שאל בנחמדות.
"אם אתה כל כך מתעקש לדעת את שמותינו, אתה יכול לקרוא לי מתילדה", קולה היה מעט פחות צורם מהרגיל שלה. "אחיותי ואני החלטנו לעזור לך עם הקסם שלך בתמורה לכך שתפיל את רעם מרגליו. אסור לך לספר לו מה המטרה שלך. עד שלא תפיל אותו, לא נעשה את הקסם עבורך."
"אה..." הוא שקל. נשמע לו לא רע מדי. הוא ציפה שיהיה משהו גרוע הרבה יותר. אבל הוא עדיין לא ממש רצה לפגוע ברעם. הוא יאלץ לחשוב איך לעשות את זה בלי לפגוע בו יותר מדי. הוא ימצא משהו. "בסדר", הוא ענה לבסוף.
הוא חזר לעולם החומרי. הוא ראה את רעם מתהלך עם גבו עליו. הוא קם בשקט ובמהירות, התקרב עליו והעיף את רגליו.
"אחחחח!" קרא רעם מרצפת האבן. "אני מקווה שאתן שמחות עכשיו!"
גיאו הרגיש את המשקל שלו נעלם. רגליו איבדו מגע עם הקרקע והוא היה באוויר. הוא לא ידע ממש איך הוא הצליח להתעופף ברחבי החדר.
"כל הכבוד, גיאו", אמר רעם כשגיאו נחת על הרצפה. הצלחת לעשות את הקסם הראשון שלך."
אחרי שההתרגשות של גיאו דעכה, רעם אמר: "העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לך היא לא לתת לרגשות שלך להשפיע עליך. הרוחות יבקשו ממך דברים מוזרים ואם יהיה לך אכפת, יהיה לך יותר קשה לעשות אותם. לכן כדאי לך להתעלם מהרגשות שלך."
גיאו חשב על המשמעות של העצה. הוא ניסה לחשוב איך ליישם אותה. אך יש דברים שקל יותר להגיד מאשר לבצע.
בשלושת הימים הבאים, גיאו התאמן שוב על מעבר לעולם הרוחות. גיאו למד מניסיונו של רעם על יצירת עסקאות עם הרוחות. הוא גם למד על העבר של הקסמים, על קורקדה ועל תולדותיה.
"להיות קוסם אומר לחשוב איך להשתמש בקסם של הרוחות בדרך הטובה ביותר, גיאו", הסביר רעם. "זה אומר לראות את התמונה הגדולה ולדמיין מה יכול לעזור. כמעט כל דבר שעולה בדעתך אפשרי."
ערב אחד, עלתה בגיאו מחשבה חשובה:
"איך נציל את העולם מקורקדה?" הוא שאל את רעם.
"אני לא יודע. קיוויתי שרוחות יגידו לך."
"איך ידעת למצוא אותי וללמד אותי קסם מכל האנשים?"
"אני לא יכול להגיד לך."
"הרוחות אמרו לך?"
"תקשיב, הרוחות האלו הן תחמניות. הן עושות מה שהן רוצות והן אוהבות לשעשע את עצמן. ויתרתי מזמן על הניסיון להבין את דרך חשיבתן."
"אז אשאל אותן בעצמי," הוא אמר ושקע בעולמן.
"נגיד לך מה אתה צריך לעשות כשיגיע הזמן", ענה לו הקול הצורם של מתילדה.
"אני לא רוצה להביע בכן חוסר אמון, אבל איך אני יכול לדעת שאתן באמת תעזרו לי להציל את העולם?"
"אתה תצטרך לסמוך עלינו. אולי אנחנו מחפשות שעשוע, אבל אין לנו שום סיבה טובה לתת לעולם שלך להחרב בדרך לשם."
"אוקי", הוא השיב בחשדנות. הוא הבין שלא ישיג יותר מזה. במיוחד לא ממתילדה הקשה כאבן. "למה רציתן בי?"
"זה לא ברור? נמאס לנו מרעם. אנחנו רוצות צעצוע חדש. עוד לא הבנת שאתה רק כלי משחק עבורנו?" חיוך מרושע נמתח על פניה.
גיאו לא ענה. הוא הרגיש שיש לו השפעה על העולם. הוא לא הרגיש כמו כלי משחק בידי אחרים. הוא המשיך לדבוק באשליית השליטה שלו.
בתום האימונים, גיאו לא ידע אם הוא מוכן. הרגיש לו שהכל קרה מהר מדי. הוא גם ידע שהזמן שלו מוגבל. ככל שעובר הזמן, קורקדה מתקרבת לסוף שנתה הארוכה. הוא לא ידע אם יכול למלא את תפקידו כראוי. הוא קיווה שרעם יהיה עוד לצידו כדי להמשיך להנחות אותו.
בדרך חזרה ליער האפל של בייבלון, גיאו המשיך להתאמן במעבר לעולם הרוחות. הוא כבר שלט בזה היטב. הוא הצליח לעבור לשם תוך שניות מעטות וללא הגבלת מרחק מהמקדש.
"איך היה המסע שלך?" שאלה לורה את גיאו בלבביות.
"היה מוצלח. למדתי קסם", הוא זכר לא לספר על הרוחות. "פספסתי פה משהו חשוב?"
"לא. קורקדה עדיין ישנה."
"את חושבת שהיא באמת תתעורר?"
"אני מלאת תקווה שלא. אבל תגיד לי אתה, אתה הקוסם."
"אה… אני לא יכול להבטיח שום דבר."
לפני שהלך לישון באותו הלילה, עלה במוחו רעיון להטיל קסם על קורקדה כדי שלא תתעורר.
"מה דעתנו, אתה שואל?"
"כן. לא יצא לי לפגוש אותך. מה שמך?"
"אני עדיין לא מבינה למה משנה לך. אבל אם אתה חייב לקרוא לי בשם, תשתמש בשם גריזלדה", אמרה הרוח במרירות.
"חשוב לי לדעת את השמות של האנשים איתם אני מדבר."
"חבל שאנחנו לא נחשבות בקבוצת ה׳אנשים׳."
"אתקן את עצמי: חשוב לי לדעת את השמות של הישויות איתם אני מדבר. ועכשיו בנוגע לקסם, בבקשה."
"כמובן לא נוכל לעשות קסם שיחזיק לנצח. אבל נוכל להקשות על המפלצת להתעורר. המחיר יהיה קל הפעם. בערב הבא קח את לורה לעיר בייבלון."
"מה?!" רעם הזהיר את גיאו מתחמנותן של הרוחות, אך לא באמת האמין שהן יגרמו לו לעשות דברים כאלו. הוא ראה איך לורה הסתכלה עליו. אבל הוא שמר מקום בליבו לאדם אחר. החזיקו חזק, קוראים יקרים, האדם וטיב היחסים בין השניים יחשפו בזמנם.
"בסדר", אמר גיאו. הוא קיווה שיוכל לרמוז לה שאין לו עניין בה. הם יוכלו לערוך שם סיור חברותי בלבד, לא?
מוקדם בבוקר, גיאו התקרב לקורקדה. הוא הרגיש את האנרגיות הקסומות מתועלות דרך הגוף שלו. הוא הרגיש כמעט חסר אונים שאין לו יכולת להשפיע על הקסם. אבל הוא העדיף להיות חלק מהתהליך מאשר צופה מהצד שאינו מעורב כלל. הקסם הוטל. גיאו חזר לעמדה שלו בשמירה על המפלצת. הוא חשב איך יציע ללורה לבוא איתו לבייבלון. ואז פתאום הוא תהה מה יקרה אם היא תגיד לא. האם יהיה חייב לשכנע אותה או שהוא רק מחויב לשאול אותה?
לקראת ערב, גיאו תפס את לורה ביחידות לשאלה הגורלית.
"אמממ… תהיתי אם תרצי שנסייר בבייבלון הלילה", הוא היסס במילותיו. יופי, הוא חשב לעצמו, עכשיו היא בטוח חושבת שאני מעוניין בה.
היא לקחה רגע לחשוב האם תוכל לנטוש את עמדתה הלילה לקצת וחייכה. "היית פעם בבייבלון?"
"אף לא פעם אחת."
"מעולה. אעשה לך סיור. לפני ארוחת הערב, תמצא אותי בשביל המוביל לעיר. לבש בגדים אזרחיים."
"כמובן."
אנחת רווחה נפלטה מליבו. ומיד נזכר בהשלכות הלא רצויות של בילוי זה.
תחת שמיים שהלכו והחשיכו, שני אנשים דהרו לעבר בייבלון. גיאו רק קיווה שיצליח לעבור את הערב הזה בלי להביך את עצמו יותר מדי. לורה קיוותה לקצת יותר. הם עברו ליד הארמון המרשים. גיאו מעולם לא ראה דבר כל כך מפואר. מירוּן הוא כפר קטן וצנוע הרחק מלב הממלכה. הוא אהב את הכפר הקטן שלו שלו קרא בית כל חיו. מה אם יש משהו יותר טוב?
השניים השיגו אוכל והתיישבו.
"כמה שנים את חלק מהצבא?" הוא שאל.
"עשר שנים. שנתיים אני מוצבת על שמירת קורקדה. רצית לשמור על קורקדה או שרצית את הכבוד המלווה?"
"רציתי לתרום לממלכה שלי בדרך הטובה ביותר."
"לשמור על קורקדה לא תמיד נחשב לדרך הטובה ביותר לשמור על הממלכה בימינו."
"טוב, המפלצת נחשבת רדומה. אבל יתכן שהכל ישתנה עכשיו. אם העולם באמת הולך להיגמר, יש משהו מיוחד שהיית עושה?"
"כנראה שהייתי רוצה כמה ימים לסגור כמה דברים. הייתי אומרת לאנשים איך אני באמת מרגישה כלפיהם. הייתי מודה למשפחה שלי על מה שהם עשו עבורי. הייתי מספרת לתרצה, המפקדת הקודמת שלי, כמה נוראית היא הייתה וכמה ראיתי את החולשה שלה, למרות שהיא ניסתה לפצות על כך בקשיחות. הייתי… טוב, הייתי אומרת לכולם מה אני חושבת עליהם בדיוק. אם העולם באמת יגמר, אז זה לא ישנה להרבה זמן. מה אתה היית עושה?"
"אני חושב שהייתי חוזר הביתה ונזכר בימים הטובים שלי. הייתי -", הוא רצה להגיד שיחזור לקרי אהובו, אבל הרוחות נצרו את לשונו. הוא הבין את הרמז והוא לא אהב אותו. זה גרם לו לרצות לחזור מיד הביתה לספר לקרי מה מחייבים אותו לעשות ושהוא מצטער. אבל אין עכשיו זמן לזה. צריך להציל את העולם. "הייתי מנסה לחוות כמה שיותר הנאה לפני הסוף הסופי."
לורה רצתה לשאול האם חווה אהבה בעבר ואם זה יהיה דבר שירצה להתנסות בו לפני סוף העולם, אך הרגישה שזה קצת מוקדם מדי.
גיאו לא סבל בערב הזה, אבל הוא גם לא נהנה במיוחד. הוא לא הרגיש הכי בנוח להתקרב ככה למפקדת שלו. הוא ניסה להשאיר את השיחה ברמה שטוחה.
כששני החברים חזרו למחנה, הם שמעו דממת מוות. בשקט ובלב פועם הם ירדו מהסוסים וסקרו את האזור. הם מצאו את כל החיילים מתים. דם צבע את הצמחיה מסביב באדום. תחת אור הירח הם התכנסו. לורה ניסתה להרגיע את הרעד בידיה.
"הישאר כאן על המשמר בזמן שאלך לדווח למלכה ולמלך", היא אמרה לגיאו ומיהרה לכיוון הארמון.
גיאו נשאר לבד עם גופות החיילים. הוא עבר בין הגופות וקיווה לא למצוא את רעם ביניהם.
"ואתה בטוח שגיאו הצעיר יצליח להציל את הממלכה מקורקדה?" שאלה המלכה את רעם.
אפילו למלכה ולמלך היה אסור לו לספר על רוחות הקסם. איך הוא היה אמור להסביר להם שהרוחות מוכנות לעבוד רק עם גיאו? "קסם פועל בדרכים מסתוריות. יש לי תחושה שהוא יוכל לעשות דברים שאני לא יכול לעשות. אני לא חושב שיש לנו הרבה ברירה, הוד מלכותכם."
"אתה סומך עליו?"
"כמובן."
"לורה בלאקווד", הכריז שומר הדלת.
"הוד מעלתכם, אני חוזרת מהיער האפל של בייבלון. כל החיילים נטבחו." לורה סיפרה את המשך הסיפור. היא רק השמיטה את הסיבה שבגינה היא וגיאו נעדרו בזמן התקיפה. היא הרגישה מעט בושה שלא הייתה שם עם החיילים שלה. היא הייתה צריכה להיות שם איתם. היא הייתה צריכה למות יחד איתם.
המלכה והמלך שלחו מיד שומרים נוספים לתגבר את השמירה על המפלצת.
"הוד מעלתכם, איך אני יכול לעזור?" שאל גיאו כשנכנס לחדר הכס בו היו המלכה, המלך, רעם ולורה. הוא הצטרף אליהם בארמון לאחר שהחיילים הנוספים הגיעו ליער.
"אנחנו חושדים שיש קבוצת אנשים שרוצה להעיר את קורקדה", השלים לו רעם.
גיאו מיד הלך לעולם הרוחות.
"שלום לך, מתילדה. האם תוכלי לספר לי עכשיו איך למנוע מהמפלצת להתעורר. הרי הבהרתן לי שזה ידוע לכן וברור ששמירה הדוקה לא תעצור את התוקפים לנצח."
"נספר לך מה עליך לעשות אם תגיע לבדך למקדש הקסם. מיד", הקול שלה נשמע כאיום.
גיאו לא ביזבז רגע, כשחזר למציאות. הוא מיד נטש את חדר הכס.
לורה העיפה מבט ברעם שמבטו לא הסגיר דבר, ועקבה אחריו. רגליו הוליכו אותו במהירות והוא כמעט נעלם מעיניה במסדרונות המפותלים של הארמון. היא הצליחה להשיג אותו באורווה.
"לאן אתה הולך?"
"אני לא יכול לספר לך. אני חייב ללכת לבד", הוא לא הרים את מבטו אליה. הוא שם במהירות אוכף על הסוס ועלה עליו.
"ומי ישמור עליך שם?"
"אני בטוח שאני יכול לשמור על עצמי. הייתי לוחם מצטיין ואני גם קוסם." במילים האלו הוא דורבן את סוסו ודהר אל מחוץ לשטח הארמון. לורה מיהרה להכין סוס ויצאה בעקבותיו.
במשך חמש שעות הם דהרו בפער אחד מהשניה. לורה לא הצליחה להדביק את הפער עד שגיאו עצר ללילה.
"מה את עושה פה?"
"בתור קוסם, אתה מחוייב בהגנה צמודה, במיוחד עכשיו. רק קוסם יוכל להציל אותנו עכשיו", גבותיה הביעו דאגה אמיתית.
גיאו הבין שלא יוכל להיפטר ממנה. הוא לא ידע מה יקרה אם ימרה את פי הרוחות והוא לא שש לגלות.
"למה לא אמרת שום דבר לפני שיצאת?" היא חקרה אותו.
"יש דברים שאני לא יכול לספר לאף אחד. הייתי רוצה, אבל אסור לי. את חייבת להבין את זה. לפעמים אני -" חייב לעשות דברים מוזרים, הוא רצה להגיד, אבל הרוחות מנעו ממנו. ׳אם לא תשמור על לשונך, יהיה לכך מחיר׳, אמרו לו הרוחות בראשו.
היא רצתה להביע את חוסר שביעות רצונה, אבל אז הגיעה למסקנה שכנראה שהיא צריכה לתת לו את מקומו לסודותיו.
ביומיים של המסע, גיאו שמח על החברה. עכשיו הוא התחיל להרגיש יותר בנוח לידה. היה לו קשה לחשוב עליה כעל המפקדת שלו כששאר החיילים ביחידה שלה אינם.
כשהם הגיעו למקדש הקסם, לורה הסתובבה במקום וחקרה את המקום, בזמן שגיאו הלך לאולם המרכזי.
"היי, האם -" ניסה גיאו לשאול את הרוחות.
"לא מילאת אחרי ההוראות שלנו. על כך תשלם", אמרה מתילדה. היא נשמעה כמו מתכת חלודה. "אבל אנחנו נעזור לך בכל זאת. נגלה לך את השלב הבא."
"למה ביקשתן שאבוא לבד, אם אתן מגלות לי בכל זאת?"
"דרכינו הן שלנו ולא נועדו להיות ברורות לך. אתה לא מחויב לעקוב אחרי דרכנו."
כאילו שיש לי באמת ברירה, הוא אמר בליבו.
"אחחחחחח!" הוא צעק כשמצא את עצמו עם הפנים על הקרקע. רגל ימין שלו כאבה כאילו דקרו אותה מיליון סכינים.
"מה קרה?" שאלה לורה שרצה לקראתו ממקום אחר במקדש.
"נפלתי", הוא השיב כשהיא הגיע.
הם הסתכלו על רגלו. היא הייתה שבורה. העצם שלו יצאה ממקומה.
"אחת, שתיים, שלוש", ספרה לורה ו:"אחחחחחח!" צעק בתגובה גיאו כשהעצם חזרה למקומה.
"איך זה קרה?"
"נפלתי", בקושי ברח מבין שפתיו.
"אני מתכוונת, איך מנפילה קטנה זה קרה?" היא הסתכלה סביב ולא ראתה מקום ממנו היה יכול ליפול ולשבור רגל. וגם בהתחשב בכך שהיא מצאה אותו במרכז החדר.
"כנראה שהאבן הזאת ממש קשה", הוא אמר, אבל הוא ידע שזה העונש שלו על שהביא אותה איתו.
היא קיבעה את רגלו והוא הזעיף על הכאב שייאלץ לסבול והעיכוב שיגרם. הוא שקל לרגע לבקש קסם ריפוי, אבל הניח שהמחיר יהיה מיותר או שהן יסרבו.
"מה הלאה?" שאלה לורה.
"המסע צריך להמשיך."
"לאן?"
"התשובה צריכה להיות בין הקירות האלו. ראית משהו שנראה כמו מפה אולי?"
"לא הספקתי להתרחק כל כך."
השנים הסתכלו על הקירות העתיקים. גיאו דמיין איך נראה המקום כשרק נבנה. היה לו חבל שהמקום היה כל כך מוזנח. הוא תהה מי היה אמור לטפל במקום.
היה קשה לזהות מה היה כתוב או מצוייר על הקירות מתחת ללכלוך.
"האם תוכלו להטיל קסם ניקיון של המקדש?" הוא שאל את הרוחות. הוא הרגיש שזה חוסר כבוד לבקש מהן לנקות את המקום הקדוש שלהן, אך זמן לא היה לצידו.
"מה אתן חושבות שיהיה המחיר עכשיו?" שאלה מתילדה.
"אולי הוא צריך להרוג את הצעירה", הציעה גריזלדה.
"אולי נשבור לו את שאר העצמות בגוף", התרגשה מתילדה מהרעיון.
בזמן שהרוחות זרקו רעיונות, גיאו התחיל להבין שהרוחות היו סלחניות כלפיו עד עכשיו ונמלא פחד מהעתיד. ואז הוא נזכר בשיעורים שרעם העביר לו. הוא היה צריך ללמוד להתמקח איתן. הגורל שלו היה בידיו.
"אני לא מצטער לקטוע את הדיון שלכן, אבל אני רוצה להגיד שלא הייתי מבקש זאת מכן אילו העולם לא היה בסכנה. אמרתן לי למצוא מפה על הקירות, אבל אי אפשר לראות דבר מבעד ללכלוך. אני לא יכול להתחיל במבמצע נקיון כשקורקדה עלולה להתעורר בכך רגע."
"בסדר, בסדר", אמרה איזמרלדה. "לא תוכל ללכת על אף אחת מרגליך למשך שבוע."
"ואם כך, איך אוכל להגיע ליעד? איך אוכל לעצור את קורקדה. קחו ממני את יד שמאל לשבוע."
הרוחות התלחששו בעצבנות. גיאו פקח את עיניו והוא שוב היה בעולם החומרי. הוא לא הרגיש את יד שמאלו. הוא שמח שהוא הצליח להתמקח ולהשיג תנאים שהוא יכול לעמוד בהם.
המקדש נצץ.
"וואו", אמרה לורה. "קסם הוא דבר מדהים."
"כן", מילמל גיאו.
לורה הסתובבה סביב כל הקירות וחיפשה מפה או רמז. גיאו ישב על הרצפה ורצה לבכות כי הבין את הכאב הרב שצופן לו העתיד. הוא רצה ללכת ולא לחזור, לרגע כבר לא היה לו אכפת מהעולם. הוא רצה לשרוף את העולם בעצמו.
"היי, זה נראה כמו היער של בייבלון", קראה לורה והקיצה את גיאו מהמחשבות שלו. "יש פה ציור של קורקדה ו… מה זה?" היא עזרה לגיאו להגיע לקיר והם ניסו להבין את אוסף הציורים. ציור אחד תיאר מקור מים קטן שצוירו עליו מטילי זהב, לידו הייתה צללית של אדם. בציור האחר נראו שתי תחנות רוח שאחת מהן שבורה והרוסה. גיאו זיהה את שני הסמלים: בריכת הזהב של לַיירין והכפר מירון.
"אולי אנחנו צריכים ללכת למקומות האלו?" הוא הציע.
"אתה יודע איפה הם?"
"אני יודע איפה מירון נמצא. חשבתי שהבריכה היא רק מיתוס", הוא רצה לשאול את הרוחות איך להגיע לבריכה, אבל הוא חשש מפניהן. הוא ניסה להיזכר בידע שלו על המקום המיתולוגי, בזמן שלורה בהתה בו. הוא נזכר שאומרים שהבריכה של לַיירין מופיעה בעת הצורך. הוא חשב על תוכנית שתבטיח את הופעת הבריכה. הוא ניסה לדלות קצת מידע מהרוחות וגיבש תוכנית. הוא צעק: "ליירין, העולם זקוק לעזרתך!"
לורה קפצה מהפתאומיות של הצעקה. "בשביל מה זה היה?"
"כדי למשוך את תשומת ליבה של ליירין. אם יהיה לנו מזל, בדרך נוכל למצוא את הבריכה שלה. קדימה, יש לנו דרך ארוכה עד למירון."
לורה עזרה לגיאו לעלות על סוסו.
"מה קרה ליד שמאל שלך?"
"אה, זה?" הוא חשב מהר על תירוץ. "אממ… אממ… לקסם יש מחיר." הוא לא ידע איך הרוחות נתנו לו לחשוף את הפרט הזה.
"אה, אני מצטערת לשמוע", פניה הביעו צער. למזלו היא עזבה את הנושא.
וכך הם יצאו לדרכם, רגל שבורה, יד משותקת וללא אספקה. את המזון שהיה באוכפים הם גמרו בדרכם המקדש. גיאו התנחם בכך שהחורף הגיע לסיומו.
גיאו הרגיש קרבה מסוימת ללורה כיוון שהם שני השומרים היחידים שנותרו. אבל לא קרוב מספיק כדי לטייל יחד בעולם ולהציל יחד את העולם. ולמרות זאת, הוא לא רצה להחזיק את המשקל של העולם לבדו על כתפיו. לכן רווח לו שלורה הצטרפה אליו בלי שביקש.
במסעם הארוך, הם החליפו חוויות רבות. ללורה סיפרה שהיא הצטרפה לצבא כיוון שחיפשה משמעות לחיים שלה. גיאו סיפר שאימו נהרגה בהגנה על הממלכה כשהיה צעיר והוא רצה ללכת בעקבותיה.
חמישה ימים הם רכבו עד שהגיעו לשום מקום. כיוון שלורה נאלצה לצוד ולחפש מזון לבדה, מסעם התארך. גיאו קילל את עצמו ואת העולם ומדי פעם את הרוחות על העיכובים שנגרמו בגלל הפציעות שלו. השום מקום הזה היה שומם וריק באופן מיוחד. גיאו עצר אותם שם משום שהשממה תפסה את עיניו.
"ליירין", הוא לחש. "בבקשה תתגלי בפנינו."
לורה רצתה לשאול למה הם עצרו דווקא שם, אך אז הגיע לאוזניה צליל פכפוך מים. היא כיווצה את גבותיה.
"בואי", גיאו סימן בתנועת ראש. והשניים התקדמו לאט על סוסיהם. לפניהם נגלתה בריכה קטנה. בגדה הנגדית עמדה דמות שפופה עם גבהּ עליהם. הדמות לבשה בגדים לבנים שכיסו את כל גופה והתנופפו ברוח. שערה הזהוב שיחק בבד. לורה וגיאו קשרו את סוסיהם לעץ ליד. לורה עזרה לו ללכת.
"לכו מפה", אמרה ליירין בקול שבור.
"אנחנו מצטערים להטריד את מנוחתך, ליירין, אבל העולם זקוק לך כרגע", ניסה גיאו.
"העולם מעולם לא הזדקק לי. כל אדם היה יכול להחליף אותי."
"אני בטוח שאין אמת בדבריך."
"אני חשה שאתה קוסם בעצמך. אתה תגלה בקרוב."
"למה את מתכוונת?"
גיאו ולורה עמדו במרחק כמה צעדים ממנה. ליירין שלחה את לורה מעליהם. היא עזרה לגיאו להתיישב על האדמה והלכה.
"קוסמים הם כלי המשחק של הרוחות", היא אמרה כשלורה יצאה מטווח שמיעה. "כל אחד יכול לשמש אותן. הן בוחרות את האנשים שלדעתן ישעשעו אותן. הן מחפשות לסבך לנו את החיים. אני ביקשתי לצאת מהמעגל שלהן. הייתי מוכנה לקבל את המוות. במקום, הם תקעו אותי פה לנצח נצחים. הן הפכו אותי לשומרת של בריכת הריפוי. אך אינני יכולה לעזוב אותה.
"הייתי קוסמת בעידן הקוסמים. אז כולם רצו להיות קוסמים. וגם אני נשביתי בנפלאות הקסם. רציתי להשתמש בקסם כדי לרפא. אך הרוחות שלחו אותי לעשות דברים נוספים. הן אילצו אותי לשקר ולפגוע. לא יכולתי לשאת זאת עוד. אך הן לא נתנו לי להרוג את עצמי. ההסכם הטוב ביותר שהצלחתי להשיג הוא זה. וכך אני חיה בבדידות נצחית.
"תבטיח לי שתהיה חכם יותר ושתשמור על עצמך."
"אני מצטער על כל שהרוחות עשו לך. אנסה לעשות את מיטב יכולתי כדי להגן על עצמי. אבל לפני שאני דואג להציל את עורי, אני צריך להציל את העולם מקורקדה. לשם כך, נצטרך מים מן הבריכה שלך."
"ומה העולם אי פעם עשה לך?"
"העולם שלח אלי אדם מיוחד. האדם הזה מביא לי אושר."
"כדאי לך להיפרד ממנו כבר עכשיו, הרוחות ידאגו לקחת אותו ממך."
הלילה ירד ואיתו צנחו הטמפרטורות. גיאו ולורה ישבו סביב המדורה, כמה שעות רכיבה מבריכת הזהב של ליירין.
"לא אמרת מילה מאז שעזבנו את ליירין", אמרה לורה. היא ישבה לצידו.
"אה, כן, חשבתי על כל מני דברים", הוא השיב עדיין שקוע במחשבות.
"לא אחטט ואשאל מה היא אמרה לך. אני רק רוצה לדעת אם המסע שלנו ממשיך לפי התוכנית."
"אה, כן. יש בידינו מי זהב."
"אתה יודע למה הם נקראים ככה?"
"עוד לא פתרתי את החידה. אבל אנחנו עדיין צריכים להפעיל אותם."
"ואיך נעשה זאת?"
"בעזרת הדבר שהכי חשוב לי בעולם."
"ומה זה, אם יורשה לי", היא אמרה וחיככה את כתפה בכתפו.
גיאו רצה לספר לה בדיוק הכל כי היא ישבה קרוב מדי אליו, אבל ידע שהרוחות לא רוצות בכך. "תגלי בבוא הזמן."
כשחלף שבוע מאז יצאו לדרכם, גיאו מצא שידו השמאלית הגיבה לפקודותיו. הוא שמח. גם רגלו יכלה להחזיק את משקלו, על אף שכאבה כשדרך עליה. הוא הופתע מאוד שהרוחות איחו את השבר ברגלו מהר כל כך.
כמה ימים מאוחר יותר, שני סוסים נכנסו לכפר מירון. הם חלפו על יד ביתו של גיאו. ליבו התכווץ מגעגוע ודמעות עלו לעיניו, אך הוא ידע שזה לא הזמן. הם המשיכו ונעצרו ליד בית אחר.
"חכי כאן", הוא אמר ונעלם בתוכו. לורה נשפה בעצבנות בתגובה.
דמעות זלגו מעיניו של גיאו כשראה את קרי. השניים התחבקו וקרי הצטרף לחגיגת הדמעות.
"קרי, אני..." גיאו התקשה לתאר את תחושותיו. "חשבתי…"
"ששש..." קולו הרך של קרי השיב. "הכל בסדר עכשיו. ספר לי איך היה."
"הלוואי שהיה זמן. העולם בסכנה ואני צריך ממך משהו לפני סוף העולם."
"כל דבר, אהוב שלי."
גיאו ניגש לשפתיו ללא היסוס. השניים מיהרו להתפשט ולפצות על אובדן הזמן ביחד. כשגופים שלהם היו מאוחדים גיאו לא פחד מקורקדה הנוראה. דבר אחד מילא את מחשבותיו: קרי אהובו. לרגע, הם חזרו לזמנים פשוטים יותר לפני שסוף העולם הסתכל עליהם. השניים נהנו מכל רגע ומשכו כל שניה עד אינסוף.
מאוחר יותר, גיאו מצא את לורה שותה תה שהכין לה אביו של קרי. פניה הסתירו צער. גיאו ניסה לנחש על מה דיברו השניים ללא הצלחה. גיאו ולורה יצאו מהבית בברכת להתראות. גיאו חש בעצבנות של לורה עולה בזמן שהם עלו על סוסיהם.
"יש רק עוד עצירה אחת קצרה בדרך", אמר גיאו באופן הכי לא מעורר עצבנות שהצליח.
לורה ענתה במבט עצבני בלבד.
בדרכם החוצה ממירון, הם נעצרו ליד ביתו. הוא דפק על הדלת. הדלת נפתחה, אך הוא לא נכנס. הוא זרק שלום לעבר הוריו ונפרד. לורה המשיכה להזעיף פנים כשעקבה אחריו במבטה. לפחות הפעם הוא לא נכנס פנימה וציפה שתחכה לו בחוץ, חשבה לעצמה.
הם רכבו ללא מילים אל מחוץ לכפר. עם כל צעד הכעס של לורה נהיה מוחשי יותר ויותר.
"למה לא סיפרת לי?" היא ניסתה לרסן את הכעס שלה.
"על מה?" הוא שאל בתמיהה.
"על קרי."
הוא חיבר את הנתונים במוחו. הכל נהיה ברור. ואיך יסביר שזה היה רצון הרוחות? "אני מצטער."
"אתה מצטער?! זה כל מה שיש לך להגיד?!"
"אני לא רוצה להרוס לך את הרגע, אבל יש לנו עניינים דחופים מלכעוס אחד על השניה."
"בסדר", הטון שלה עדיין היה עצבני מאוד. "לפחות הפעלת את מי הזהב?"
"כן."
"ואיך עשית זאת?"
"את באמת רוצה לדעת?" עיניו הביאו אשמה.
"הו, אני כבר יודעת. אתה והחבר שלך חיתטתם בתחתונים אחד של השני. ברור שזה היה הדבר הכי דחוף בעולם לעשות כשהעולם מתקרב לסופו."
"את יודעת מה?" הוא התחיל להתעצבן גם. "זה היה הכרחי לא רק כדי להפעיל את מי הזהב. זה היה הכרחי כי זאת אולי הפעם האחרונה שאראה אותו. אני בטוח שאת היית עושה את אותו הדבר אילו היה לך אדם קרוב כל כך. אולי לא תהיה לי הזדמנות אחרת."
היא עצרה את סוסה.
"מה?" חסר סבלנות, הוא עצר את סוסו ובחן את מבטה.
"אולי אתה צודק", היא הסתכלה לעומק עיניו ואז בחנה את שפתיו.
היא התקרבה עליו וחטפה נשיקה קצרה מבין שפתיו.
גיאו היה המום. גיאו הופתע שהיא עשתה זאת ביודעין שיש לו בן זוג. הוא הופתע מהביטחון ומהתשוקה שהיא הכניסה לנשיקה. הוא… הוא… הוא לא ידע איך להגיב. היה לו את קרי. הוא היה מחויב אליו. אבל היה משהו בנשיקה הזאת שעורר בו רגשות.
לורה לא חיכתה לו והמשיכה לרכוב. לקחו לו כמה שניות לעקוב אחריה.
הם לא דיברו על המקרה כל אותו היום, אך הם המשיכו לחשוב עליו, כל אחד עם עצמה.
"אנחנו רואות שאתה שמח שהרגל שלך החלימה כל כך מהר", אמרה אזמרלדה. הרוחות קראו לו במהלך הרכיבה.
"אה, כן. שכחתי כבר. אני מעריך את מתנתכן", השיב גיאו. חשש עלה בו. הרוחות לא נותנות מתנות סתם.
"המחיר לכך יהיה פעוט. יש לך מזל שהדבר שישעשע אותנו הפעם, יביא לך גם הנאה."
"ומה יהיה הדבר?"
"עד אשר קורקדה תחזור לשנתה, זרום עם רגשותיה של לורה לגביך."
וגיאו ניצל את הרכיבה השקטה כדי להרהר בהשלכות המעשים ואיך יתקן את יחסיו עם קרי אהוב ליבו.
"אני מצטערת על מה שעשיתי קודם", לורה התנצלה לאור המדורה בערב. "לא הייתי צריכה -"
"כל אדם היה פועל כמוך", גיאו הרים את עיניו מהאדמה. הוא היישיר אליה מבט מעבר לאש הצוחקת. "סוף העולם עושה את זה לאנשים. את יודעת מה? אולי אנחנו צריכים לשכוח מהשלכות. סוף העולם בוהה בנו מלמעלה. לא הייתי רוצה למות במחשבה שלא חייתי את החיים שרציתי. לא שאני יודע מה החיים שאני רוצה. יש במוחי סימני שאלה רבים מדי. אני..." שעות הוא חשב מה להגיד, אך עכשיו הכל נראה לו חסר משמעות. בתוכו הוא היה קרוע. הוא לא רצה לשחק ברגשות של לורה בשם הרוחות. הוא לא היה בטוח אם הרגיש משהו כלפיה בכלל. וקרי חיכה לו בבית. הוא לא רצה לפגוע בו. אבל דרישת הרוחות הייתה חזקה מדי. הוא לא היה יכול לסכן עונש פיזי שימנע ממנו להציל את העולם בזמן ורק כי חשב על האנשים שהוא אוהב.
"אתה בטוח לגבי זה?"
"לא. אבל זה כבר לא משנה, לורה. סוף העולם עשוי ליפול עלינו בכל רגע."
לאור המדורה, הם חשפו את גופם אחד לשני. הם נגעו והתענגו. הם השתהו על כל שניה ובלעו כמה שיותר אחד מהשניה לפני שסוף העולם יכלה אותם. שניהם חשו בניצוצות שעפו כשהצורות החומריות שלהם התחברו לצורה אחת.
גיאו חשב שהאשמה תצרוב אותו קשות, אך הוא הרגיש ששום דבר לא מצליח להחזיק משמעות. הוא כלי משחק בידי הרוחות, ממש כמו שאמרה ליירין. הוא רצה להיעלם, הוא רצה לנסות הכל, הוא פחד והוא שמח.
בשארית מסעם הם ניצלו את זמנם אחד עם השני. למזלם היה להם שבוע וחצי של מסע להיות ביחד עד שהגיעו ליער האפל של בייבלון. גיאו גילה שבאמת נעים לו עם לורה. והוא חשש מהעימות עם קרי. אבל אסור היה לו לחשוב על זה באותו רגע. לכל דבר יש זמן וזה היה הזמן להציל את העולם.
דם צבע את הדשא וריח של בשר רקוב מילא את האוויר היער האפל של בייבלון. השמש איימה להיעלם מתחת לקו האופק ולהשאיר אותם לדשדש באפלה. הם נאלצו להתקדם ביער ברגל והשאירו את הסוסים קשורים בקצהו. הם רצו מעל גופות החיילים. הם רצו מהר מהיכולת שלהם. הם קיוו שהמפלצת עדיין ישנה. הם קיוו שאף אחד לא הולך להעיר אותה ושהחיילים המתים הם אשלייה. אבל זאת לא דרך העולם.
"מי מכם הוא הקוסם?" שאלה אישה מבוגרת שהייתה קרובה מדי לקורקדה. היו איתה עוד אנשים. כולם לבשו שמלות שחורות ארוכות ופשוטות.
"התרחקי מקורקדה!" צעק גיאו.
"ולמה שאעשה זאת?" היהירות שלה הדהדה גם מחוץ ליער רחב הידיים.
"המפלצת תהרוג את כולם, אפילו אתכם!"
"ברור, זאת המטרה שלנו. העולם הזה רקוב מהיסוד. העולם כבר לא בר תיקון. יש רק דרך אחת להציל אותו: להרוס אותו כדי שהוא יוכל להיוולד מחדש טוב יותר. העולם הישן צריך לפנות מקום לעולם החדש."
"ומי הבטיח שעולם חדש יתחיל?"
"כך חזו הרוחות."
"רוחות הקסם?!" הוא התלקח מזעם.
לורה הייתה מבולבלת כשהיא ניסתה לחבר את החלקים לתמונה אחת.
"כן, קוסם. אתה מכיר אותן. הן אמרו לנו שתבוא ותנסה לעצור אותנו. אבל לא ניכנע."
גיאו לא האמין למשמע אוזניו. הוא חשב שהרוחות לצידו.
"אתן עמדתן מאחורי התעוררות המפלצת?" גיאו שאל את הרוחות בעולמן.
"אבוי, נתפסנו", ענתה גריזלדה. "מה תעשה עכשיו? קורקדה עדיין תתעורר."
גיאו נשף בעצבנות. הוא ניסה להבין את המערבולת שבתוכו. הוא כעס על הרוחות ששיחקו בו. רעם הזהיר אותו לא להתרגש ממעללי הרוחות, ליירין אמרה לו שהוא רק כלי משחק. אבל האם הוא הקשיב? לא. האם הייתה לו ברירה? לא. אבל אולי בעצם… מה? הוא היה אמור לתת לעולם להיחרב? אולי מישהו אחר היה נבחר. תסכול גאה בבטנו. הוא לא רצה לחזור למציאות. כבר לא היה לו אכפת מהעולם. אולי הם צודקים, העולם רקוב מהיסוד. או שאלו רק הרוחות שהורסות אותו?
"אז, גריזלדה, לשם מה תיכננתן את המזימה הזאת?! לשם שעשוע בלבד?!" הוא הביע את הזעם שלו באופן ברור.
"אתה ממש רואה דרכינו, אה?" השיבה גריזלדה. "אתה מבין, הדבר היחיד שאנחנו לא יכולות לעשות הוא לצאת מהעולם הזה. נהיה כאן מאוד משעמם אחרי כמה מיליוני שנים."
"אז אתן משתמשות בנו כדי להפיג את השעמום?"
"אל תהיה כזה מריר, עשינו גם דברים טובים. נתנו קסם לעולם. אומנם דרשנו מחיר -"
"מחיר גבוהה למדי, הייתי אומר."
"אבל שינינו חיים של אנשים רבים לחיוב. הפכנו סתם אנשים לקוסמים - לאנשים חשובים."
"מה הם חיים של תהילה אם אין עליהם שליטה?"
"זאת לא הבעיה שלנו. המחיר היה ידוע מראש. ההשלכות היו ברורות. כל הקוסמים מכרו את נשמתם מרצונם החופשי."
"לא הרגשתי שהיה לי חופש."
"זאת בעיה שלך."
"אם לא הייתי מסכים, מי היה מטפל בבעית המפלצות שיצרתן?"
"היינו מוצאות אדם אחר. זה רק עניין של זמן."
"הבנתי", עכשיו גיאו לא רק כעס, הוא גם נעלב. הוא היה בטוח שהוא נבחר כי היה מיוחד במינו. אבל הוא באמת רק כלי משחק בידהן. "טוב, אם זה המצב, לכו תצילו את העולם מהמפלצת שלכן."
אזמרלדה ומתילדה הופיעו לצד גריזלדה. גיאו הבין שהעניינים נהיו רציניים.
"אל תבין אותנו לא נכון", אמרה אזמרלדה. "אנחנו צריכות אותך עכשיו. אנחנו צריכות אנשים שיגשרו אותנו לעולם החומרי. אנחנו לא יכולות להטיל קסמים אחרת."
"אתה לא יכול ללכת עכשיו", מתילדה ניסתה להישמע נעימה בקולה החלוד.
"תמצאו כלי משחק אחר. אני גמרתי אתכן. זהו", הוא התעקש וניסה לחזור למציאות, אולם הוא גילה שהרוחות מנעו זאת ממנו. "אתן לא צריכות אותי. תשתמשו בקוסמת האחרת שלכן בשביל זה."
"עכשיו לא הזמן להרצאות על דרך פעולת הקסם", אמרה גריזלדה.
"למה? יש לנו את כל הזמן שבעולם, לא? כל עוד אני פה, הזמן בחוץ לא מתקדם."
"זה לא מדויק. הזמן נעצר אבל הזמן שלך פה מוגבל לשעה."
"אני חושב שזה יספיק לנו."
"תקשיב, גיאו", אמרה אזמרלדה באופן הכי רך שיכולה רוח. "עכשיו אנחנו באמת זקוקות לך. יש לנו העדפה שהעולם ימשיך להתקיים. כך יהיה לנו…"
"במה לשחק?" גיאו היה חסר סבלנות.
"אממ, לא. טוב, אולי. אבל -"
לגיאו לא הייתה סבלנות לשמוע אותן מנסות לשכנע אותו לשחק עבורן רק כדי שיוכל להמשיך לשחק עבורן. עלה בדעתו שאולי יוכל לצאת עם משהו טוב. "אולי אעזור לכן, אבל יש לי תנאים."
"ובכן, השמע אותם בפנינו", אמרה מתילדה בקול מאיים.
"אני רוצה שתשחררו את כל הקוסמים מהחובה שלהם אליכן. גם את הקוסמים לשעבר. מבחינתי שלא יהיה יותר קסם בעולם. העיקר הוא שתפסיקו לשלוט בו מהצללים."
"זה הכל?" היא הייתה עצבנית. היא לא רגילה שקובעים לה את התנאים.
"לא, מתילדה, יש עוד דבר אחד: תהרגו את קורקדה. אני רוצה שהיא תפסיק לאיים על העולם גם בשנתה."
"עכשיו סיימת?" מתילדה כמעט איבדה את זה.
"כן."
"התשובה היא לא", גיאו כמעט הריח את העשן יוצא מהאוזנים שלה. לגיאו התשובה לא שינתה במיוחד. הוא כבר איבד תקווה על העולם.
אחיותיה הסתכלו עליה. גיאו לא ראה את עיניהן מתחת לברדסים שלהן, אך הוא היה יכול לדמיין את הברקים שנשלחו מעיניהן.
"בסדר", קולה של מתילדה היה כנוע. "נהיה רוחות טובות מעכשיו, אבל הקסם חייב להישאר."
"נכשף את המי הזהב כדי שלא ירדימו, אלא יהרגו את קורקדה אחת ולתמיד", הוסיפה גריזלדה.
"אתה רק צריך לתת לה לשתות מן המים", סיכמה אזמרלדה.
גיאו חזר למציאות. ללא מחשבה שניה, הוא שלף מבגדיו את המימייה עם מי הזהב והלך לכיוון הפה של המפלצת. הוא פתח את פיה מעט ושפך את המים פנימה. מהירות ופתאומיות מעשיו לא התירה מספיק זמן לאישה בשחור לעצור בעדו. עד שתפסה בידו, המיימיה הייתה ריקה. המפלצת הישנה התמוגגה באוויר.
גיאו הרגיש את נשמתו חוזרת עליו. הוא ידע שנשמות כל הקוסמים הוחזרו להם ושליירין שוחררה מתפקידה ועברה לעולם הבא. היא העבירה לו את תודתה.
איך אמשיך את חיי מכאן? שאל את עצמו גיאו. עכשיו כשהעולם כבר לא בסכנה ושאין לי יותר עבודה, אצטרך מטרה חדשה.
גיאו ולורה חזרו לארמון לדווח על האירועים למלכה ולמלך.
"עבודה טובה, ילד", אמר רעם לגיאו כשהם נפגשנו ביחידות מאוחר יותר. על פניו היה חיוך עצוב. הייתה גאווה וכאב גדול בעיניו. "עשית טוב." עיניו לא יכלו להחזיק עוד את הדמעות והן פרצו החוצה. "זה סוף הדרך שלי, גיאו. הרוחות לא מחזיקות אותי פה עוד. חייתי יותר מדי זמן, ראיתי יותר מדי דברים. אתה תצטרך להתמודד עם עולם הקסם החדש לבדך."
"אני מבין", השיב בעצב גיאו, גם עיניו איימו לשחרר כמה דמעות. "אני רק רוצה להודות לך שהעברת אלי את הידע שלך על קסם בסבלנות רבה."
"נצל את זמנך בעולם הזה בתבונה. אל תיתן לאף אחד לשחק בך."
"כמובן", גיאו חייך בעצב וניגב את הדמעות. הוא לא רצה שרעם ילך לעולם הבא. הוא התחיל לחבב אותו. הוא היה היחיד שהיה יכול לכוון אותו בעיניי הקסמים. ועכשיו יהיה לבד.
גיאו מצא את לורה קורנת משמחה. "מה דעתך לעשות משהו משלנו?" היא שאלה. עכשיו גם היא הייתה מחוסרת עבודה, הרי אין יותר מפלצת ישנה שזקוקה לשמירה הדוקה.
"תקשיבי, לורה, אני חייב לספר לך משהו: אני… רוחות הקסם הן שגרמו לי לעשות דברים מוזרים. כולל להתקרב אליך."
החיוך נמחק מפניה.
"אבל כן מאוד נהנתי בחברתך", הוא מיהר לתקן. "אני מאוד שמח שיצא לנו להיו
ת ביחד. אבל אני לא יודע מה לעשות. קרי מחכה לי בבית. ואני רוצה את שניכם. אבל אני לא רוצה לפגוע בכם. אני חושב שאני צריך זמן עם עצמי. זמן כדי לראות מה אני רוצה בחיים שלי. וגם כדי להבין איך משתלב הקסם עכשיו בחיינו."
"זה הרבה לעכל, אבל אני חושבת שאני מבינה. אם אי פעם תצטרך חברה, תמצא אותי, בסדר?" היא זרקה חיוך קטן לעברו.
"בסדר."
גיאו השאיר מאחוריו מכתבי פרידה להוריו ולקרי. הוא יצא לדרכו רכוב על סוס. הוא הרגיש שהוא מתחיל את חייו מחדש. הוא יחיה מעכשיו עבור עצמו ולא עבור אחרים. הוא ימצא את הדרך שלו ואת החיים שלו.
הרגישו חופשי לקרוא, לאהוב, לשתף, להגיב, לעשות לייק ולתקן.
Comments