הציור צויר בידי. מעל הדמויות כתובים שמותיהם באוהג'ירא, כמובן. יהיו ערים לכך שבעולם של הסיפור הבא אין מגדר ולשון הפניה היא נייטרלית/אתה. קריאה מהנה.
האם כך נראה סוף העולם? מעט אור חודר דרך העננים האפורים שמעלינו. מתחתינו שוררת דממת מוות. המקום הזה נקרא ממלכת הבדידות והיא נשלטת על ידי הקוסם המתבודד. נאמר עליו הוא הצליח להשיג כוח קסם חזק מכל דמיון. שכנעתי את סילֶרַה, בַּנְת (בן/בת) זוגי ושותפי לקסם, להצטרף אליי למסע למצוא את הקוסם המתבודד כדי להציל את עמנו.
לפני פחות משעה, חסרי הקסם תקפו אותנו בביתינו. הם רוצים להרוג אותנו. הם מיומנים בכלי הנשק שלהם והם הצליחו למנוע ממנו את השימוש בקסם - הדרך היחידה שלנו להגן על עצמנו. בנס הצלחנו להבריח אותם לפני שמישהוּיִ (מישהו/מישהי) מת. אבל לא יקח הרבה זמן לפני שהם יחזרו.
בזמן שנכשלנו בתכנון אסטרטגיה יעילה, נזכרתי באותן אגדות על הקוסם המתבודד בממלכת הבדידות, והחלטתי לצאת למצוא אותו, באמונה שרק כוח הקסם החזק שלו יציל אותנו. רוב האנשים התנגדו נחרצות משום שאגדות לא צבעו אותו באופן מחמיא. כדי להצליח לעשות את המסע לפני התקיפה הבאה, הייתי חייב להשתמש בקסם. כדי להטיל קסמים אנחנו צריכים שותף לקסם. לכן היה עלי לשכנע את סילֶרַה להצטרף אלי.
"ולאן עכשיו?" שואל סילֶרַה כשאנחנו מספיק עמוק בממלכה הזרה. שיערו הבלונדיני מתבדר ברוח. חושך לא מחמיא לו.
"חשבתי שתהיה פה טירה או משהו גדול ובולט. אני חושב שצריך להמשיך להתקדם. משהו אומר לי שזה הכיוון", אני משיב. אני מנסה להתעלם מהאינסטינקטים שלי שאומרים לי לחזור הביתה ליער שטוף השמש שלנו.
"אני מקווה שאתה צודק, אֵלוֹריאַן."
אנחנו ממשיכים לרחף מעל עצים עצובים. אני יודע שסילֶרַה מת לחזור ליער שטוף השמש שלנו. אני לא צריך טלפתיה כדי לדעת איך הוא מרגיש עכשיו כיוון שגם אני מרגיש ככה.
לפני שהאופל של הממלכה מצליח לחדור לנשמתי, עץ ענק עם עלים שחורים נע ברוח תחתינו. תחושות הבטן שלי אומרות לנו להיכנס לעץ מעורר האימה. כשאנחנו נוחתים, נפער פתח בעץ הזקן. אור קלוש מגיע מפנים. סילרה ואני מחזיקים ידיים ונכנסים לחושך המפחיד.
"אני לא רגיל לקבל יותר מאורח אחד בכל פעם. מחפשים מקלט ביער שלי?" קול, ששכח שהוא קיים, בוקע מצללית שיושבת שפופה על כיסא.
"למען האמת לא", אני מנסה לא לחשוף את אי הנוחות שאני חווה בגלל האפלולית של המקום. "שמי אֵלוֹריאַן ואיתי נמצא סילרה. מה שמך אדוני?"
"לשמי אין משמעות. מה עניינכם פה?" עיניי מתרגלות לחשכה ואני שם לב שראשו לא מכוון עלינו. הוּיִא (הוא/היא) בוהה בידיו המונחות על רגליו. שיערו השחור מסתיר את שאר ראשו בהצלחה.
"אנחנו צריכים את העזרה שלך בַּיער -"
"היער לא נמצא בין הדאגות שלי", הוּיִא מרים את ראשו, מסתכל לכיוון הכללי שלי ושל סילרה וחושף זקן עבות שחור ולא מטופח. "אבל אני יכול להחזיר את שניכם לשם אם אתה רוצים."
"בבקשה, אדוני, תן לי לסיים. חסרי הקסם תקפו אותנו. אנחנו חייבים עזרה. יש להם חוסמי קסם."
"ולמה שאעזור? אתה חושב שברחתי לכאן רק כדי לחזור יום אחד?"
"איך אני אמור לדעת? לפי האגדות, השגת כוח קסם עצום, ואחרי שרצחת הרבה אנשים בלי סיבה, גורשת לפה - לממלכת הבדידות."
הקוסם מנסה לגחך. נשמע שהוא שכח איך לצחוק. "הכל שטויות. מעולם לא פגעתי באדם. הגעתי לפה בחיפוש אחרי דרך לחולל קסם ללא שותף. מצחיק שאתם מכנים את המקום הזה ׳ממלכת הבדידות׳, אני מכנה את המקום הזה ׳בית׳."
"ולמה שתרצה דרך אחרת לחולל קסמים? אין דרך טובה יותר מאשר עם שותף." בעולם שלנו כדי להטיל קסם, שני אנשים קושרים את עצמם. הקשירה לא חייבת להיות לכל החיים. הקשר המיוחד כולל טלפתיה, כמובן. "הקשר הזה הוא כל מה שאדם צריך. אושר זורם מהקשר הזה!"
הקוסם נמנע מלהסתכל על פניי. אני מנחש שהנושא הזה מכאיב לו. אני תוהה למה. האם הויא מעולם לא מצא שותף או שקשר עם שותף הביא לו כאב גדול מדי? כך או כך, אני חש שיש בו רצון לחוות קשר כזה, אולי, אני חושב.
"אני בטוח שמישהוּיִ יסכים להיות השותף לקסם שלך, אבל בשביל שזה יקרה, אתה חייב להכיר את האדם קודם ולא תוכל לעשות את זה מפה."
"אשקול את הצעתך. עכשיו לכו."
"כדי שתמהר, ייתכן שבקרוב לא יהיה כבר מה להציל."
"אני לא חושב שהוּיִא יבוא", אומר לי סילרה בחוץ. עיניו הכחולות לא זוהרות בזוהר הרגיל שלהן. הפתח בעץ נסגר מאחורינו ולא משאיר סימן.
"עשינו את מה שיכולנו. עכשיו כדי שנבדוק מה נשאר מהיער שלנו."
לרגע קצר הגופים שלנו מתקרבים, השפתיים שלנו כמעט נפגשות, אבל אין זמן. מיד אנחנו עפים חזרה הביתה במהירות הגבוהה ביותר שאנחנו יכולים לשלוט. במהירות אנחנו מגיעים לממלכה שלנו ולשמחתינו, התקפה עוד לא חודשה.
"הויא יבוא?" שואלים האנשים.
"אין לדעת", אני משיב ומנסה להפיח בהם תקווה בקולי. "הויא אמר שישקול את הדברים."
"ידעתי! הויא מביא רק צרות, הויא -" דבריו נקטעים על ידי צעקות המבשרות את תחילת הקרב.
אני יודע שאין לנו סיכוי, אך עדיף למות בניסיון לשנות את המצב מאשר למות בשבי.
כולנו, כל תושבי היער, מתגייסים לקרב האחרון, לקרב שלא נצא ממנו חיים.
לפני שהקרב נהיה רציני, כל חיילי האויב מועפים הרחק מלב הקרב. רק לאדם אחד יש את הכוח הזה - הקוסם המתבודד. למה אני לא יודע מה השם שלו? חשוב לי לדעת שמות של אנשים.
"ידעתי שהטיול הזה לא היה בזבוז זמן מוחלט", אני אומר בשמחה.
"כך נראה", עונה סילרה, כנראה היחיד ששומע אותי מעבר לכל המולת הפליאה.
"שמח שיכולתי לעזור, המשך קיום נעים", הקוסם מאיץ מעל הראשים שלנו.
"רגע!" אני ממהר להגיד לפני שיתרחק מדי. אני בקושי שם לב שהקוסם נראה בעל יותר אנרגיה מקודם. "הם יחזרו שוב, האיום לא טופל."
"בסדר", יוצא מפיו באנחה כשהויא נוחת לצידנו. הויא מישיר אליי מבט. עיניו החומות חותכות את נשמתי. באור השמש, שערו וזקנו נראים חומים. נראה שהחזרה ליער הפיחה חיים בגופו. "מה עכשיו? למה הם תקפו? מה הם רוצים?"
"אנחנו לא יודעים. הם פשוט תקפו."
"אם כך, אלך לבדוק מה הם רוצים. כדי לסגור את הסכסוך הזה יש שתי דרכים: להרוג את כל התוקפים או להשכין שלום. אני הולך לנסות להבין מה הם רוצים כדי לפתור את הסכסוך בדרכי שלום", הויא אומר בהחלטיות ומתרומם באוויר.
"חכה, נבוא איתך."
"נבוא? ברבים?" שואל סילרה. הויא שולח אלי מבט רך, מבין ואוהב. "הספיק לי, אהוב."
"אל חשש, אף אחד מכם לא מצטרף אלי."
"מישהוּיִ צריך לשמור עליך או לפחות לייצג את תושבי היער הקבועים."
"בסדר, יצאנו", ובלי לחכות, אנחנו כבר בשמיים. אנחנו לא שומרים על מרחק של שני מטרים, הקסם שלו נושא אותי קרוב עליו. אנחנו עפים במהירות מסחררת, היער מטשטש מתחתינו. רק באמצע הדרך, שלוש שניות אחרי שיצאנו, אני שם לב שסילרה לא איתנו. קשר הקסם בינינו מקשה עלינו לצבור מרחק פיזי. אני מרגיש משיכה בתוכי לחזור ליער. מעבר לכך, אף פעם לא קל להתרחק מאהוב ליבך. אפילו לא נפלה בחלקי הזדמנות להיפרד ממנו.
תוך שניות, אנחנו נוחתים בפתח טירת האבן של חסרי הקסם. למה שמישהוי ירצה לחיות מחוץ ליער ועוד בתוך אבן?
"איך עשית את זה?"
"הסברים אחר כך, עכשיו מצילים את העם שלך."
בשביל אדם לא מרגיש חיבה לעם שלנו, הוא מתאמץ מעבר למצופה.
"ומי מבקשים את נוכחותי?" שואל מלך חסרי הקסם שמקבל את פנינו בטירה. פניו נטולות זקן, כתר זהב משובץ אבנים נוצצות יושב על שיערו הכחול המסורק. אולי הוא צריך להעביר שיעורים לקוסם בטיפוח שיער.
אני מופתע מקבלת הפנים עד כה. הייתי משוכנע שהם יהרגו אותנו או לפחות ינסו.
"מֵרילַס ואֵלוֹריאַן מהיער", פעם ראשונה ששמעתי את שמו של הקוסם המתבודד. מוזר לי שהויא אמר שהויא מהיער. טוב, טכנית, הוא גר בְּיער, גם אם לא בַּיער. "ברצוננו להשכין שלום ולמנוע את שפיכת הדמים. לשם מה נתת הוראה לתקוף?"
"אנחנו רק רוצים להסיר את הקללה שמונעת ממנו את הקשר לקסם."
"אז אתם פשוט תוקפים?" אני שואל בספקנות.
"אבות אבותיכם הטילו את הקללה. למה שצאצאיהם יסירו אותה? פרח החקיין יכול לחקות את המהות של הדברים שמתים לידו. לאחר שהפרח ספג את מהות, האוכל אותו מקבל את התכונות שנספגו."
"אבות אבותינו", קולו של מֵרילַס אינו מושפע מכך שהויא מדבר בשם עם שהויא טוען שאינו חלק ממנו. "הטילו את הקללה על אבות אבותיך, כל האבות האלו לא בין החיים -"
"אם הם קוללו, זה כנראה כי מגיע להם. אסור לנו להסיר את הקללה", אני מתנגד לכיוון שהקוסם לוקח את השיחה.
"העונש רֻצָּה לפני שנים", מתעקש מֵרילַס. "עכשיו נשארו הרבה אנשים שרוצים לחוות דבר שעמם כבר לא זוכר. אני מוכן לנסות לעזור, בתנאי שאלימות לא תהיה עוד פתרון בעיות."
"אני מוכן לתנאים שלך", המלך נראה מעט נואש. "אדאג שאתה ובנת זוגך תקבלו את כל מה שאתם צריכים."
"אנחנו לא בְּנוֹתֵי (בְּנוֹת/בְּנֵי) זוג", אני מתקן. המלך ודאי חושב שאנחנו שותפי קסם. ואני שם לב שמֵרילַס לא טורח לתקן אותו. אפילו לא נראה שאכפת לו בכלל.
"לאן אנחנו הולכים?" אני שואל כשאנחנו עושים את דרכנו דרך רחובות האבן חסרי הירוק.
"אני מחפש את המקום בו הקללה חזקה. אתה לא חייב לבוא. אני יכול לשלוח אותך בחזרה ליער."
"אין צורך. אני תוהה, למה אנחנו לא עפים לשם?"
"אני צריך להתקדם לאט כדי לחוש את הקסם. אין טעם בתעופה איטית."
בזמן שאנחנו מסיירים במלכת האבן, אני מנסה להרכיב את הפאזל שקרוי מֵרילַס, הקוסם המתבודד.
"למה חיפשת כוח? איך השגת אותו?"
"הלחץ של מציאת שותף לקסם גרם לי לחפש פתרונות אחרים. לא חיפשתי כוח, חיפשתי דרך אחרת להטיל קסמים. אחד ממלמדי הקסם סיפר לי אגדה עתיקה על קוסם אחר שמצא את סודות הקסם וברח ליער האפל. הנחתי שיתכן שאמצא את הקוסם או רמזים שהשאיר מאחוריו.
"ביער האפל, שעננים אפורים תמיד מכסים, מצאתי את היומנים שלו. גיליתי את סודות הקסם. העם שלנו המציא מגבלות קסם שלא קיימות.
"אה, לב הקללה", הוא אמר לפני שהספקתי לשאול מה הכוונות שלו במגבלות קסם. "האם אתה מוכן להסרת הקללה העתיקה הזאת?"
"אני עדיין לא חושב שזה מגיע להם", אני מבטא את התחושה שבתוכי. "הם תקפו אותנו לפני שהם ביקשו עזרה. מה אם הם ישתמשו בקסם כדי להמשיך לתקוף? אז ממש לא יהיה לנו סיכוי נגדם."
"המלך שלהם הסכים לתנאים. אני חושב שלפחות רוב אנשיו נאמנים רק לו. יתכנו כמה שיחליטו לתקוף בכל זאת, אבל הם גם ככה לא יהוו איום נגדי. בנוסף, הם יצטרכו זמן כדי ללמוד להשתמש בקסם. לשם כך, ייתכן שהם אפילו ירצו ללמוד ממלמדי הקסם ביער. פעולה שתוביל לשלום."
אני מרגיש שמוטל קסם סמוך אלי. אני לא מנוסה מספיק כדי לחוש את מטרתו. אולם, בהתחשב בנסיבות, אני יודע בדיוק מי מחולל אותו ולשם מה. אנרגית הקסם נבנית, מרוכזת למקום אחד ואז אני חש באנרגית הקסם נזרקת החוצה. אני מנחש שזה סימן שהקללה הוסרה. אני חושב שאנשי היער לא יהיו מרוצים.
"תודה לכם!" מודה המלך למרילס. "אדאג ששום חרב לא תורם על תושבי היער לעולם!"
"ואנחנו נדאג לשמור את השלום." מרילס מסתכל עלי. הוא מצפה אמסור את ההודעה.
"לא תישאר איתנו ביער?" אני שואל את מרילס כשאנחנו עושים את דרכנו החוצה מהטירה.
"לא. אין לי מה לחפש שם. עשיתי את שלי." אני מזהה עצב מסוים בקול שלו. אולי הוא רוצה שאזמין אותו. משום מה אני לא רוצה שיעזוב לנצח.
"אתה לא חייב לחזור לממלכת הבדידות. אתה יכול להישאר ביער. אני בטוח שלאור מעשיך, הם אפילו יעזרו לך להתמקם שם."
אני רואה בעיניו החומות המילים לא נוגעות במקומות הנכונים.
"אשמח אם תישאר", אני מנסה שוב.
"אתה אומר את זה רק מפני שאתה רוצה את הכוח שהשגתי. ואם לא אתה אדם אחר ינסה להוציא ממני את הסודות. היו לי סיבות לא לחזור."
"אני לא מעוניין בכוח. אני מעוניין בך."
"אם כך, תבוא איתי הביתה, לבית שלי."
"עד כמה שאני סקרן ללמוד עוד עליך ועל ה׳בית׳ שלך, אני לא יכול לעזוב את סילרה ככה. אני גם לא בטוח שחיים שם יתאימו לי. אני צריך את השמש."
ברגע שמש אחר הצהריים פוגשת בנו מחוץ לטירה, אנחנו כבר גבוה באוויר. בתוך רגע אנחנו משקיפים על ממלכת האבן של חסרי הקסם המצד השני של הים המפריד בין הממלכה שלהם לבין היער שלנו.
"חשבתי שרצית יותר ממני. אבל אם אתה רוצה לחזור לסילרה, לא אאשים אותך. אני הולך להציע לך רק פעם אחת: אלוריאן, בוא איתי ליער האפל. היער לא חייב להימצא בחשיכה נצחית ואנחנו לא חייבים להישאר שם לנצח. אני מוכן לתת לך כמה ימים לחשוב על ההצעה, אבל לא אחכה לך לנצח."
לפני שאני מספיק לפתוח את פי, אני מוצא את עצמי בזרועות סילרה. מרילס ודאי כבר בעץ הענק והאפל שלו.
"דאגתי לך. נעלמת כל כך מהר", לוחש סילרה באוזני.
"אני מצטער, הויא פשוט לקח אותי כל כך מהר ולא נתן לי אפילו להיפרד. זה היה קשה להיות בלעדיך."
"וזה כל מה שהם רצו?" שואל אחד מזקננו אחרי שסיפרתי להם את האירועים.
"כן. המלך הבטיח שלא יתקוף שוב."
אנשי היער נראים מופתעים מאוד. גם אני מופתע ממהירות בה הכל נגמר.
השמש סיימה להפיץ את אורה להיום. אני יושב על ענפים של עץ חזק, שקוע במחשבות.
סילרה מטפס על העץ ומתיישב צמוד אלי. "מה יושב לך על הלב?" הויא שואל סילרה ברכוּת. "אל תסתיר ממני דברים, אלוריאן."
"אני לא יודע מה בדיוק אני מרגיש. אני רק שיודע שמרילס, הקוסם המתבודד, סיקרן אותי. הוא הציע לי לבוא איתו. אבל לא אוכל לשרוד עוד דקה אחת בלעדיך. לא כל עוד הקשר בינינו ממשיך להתקיים."
"ואתה שוקל להצטרף אליו?"
"כך זה נראה. אבל אני לא רוצה ללכת."
"כשנהפכנו לשותפי קסם הבטחנו שלא ניתן לקשר לעצור אותנו מלרדוף אחרי ליבנו. אולי כדאי שננתק את הקשר וכך תוכל להגיע להחלטה עבורך."
"לא. הניתוק יגרום לכאב ואז ארצה לחזור אליך אפילו יותר. אני בכלל לא חושב שזה נכון עבורי לעזוב הכל. יש לי פה את כל מה שאני צריך", אני מסתכל על סילרה אהובי. לאחר יום ארוך זה, שפתינו סוף כל סוף נפגשות לנשיקה מלאת תשוקה.
אני נותן לרוחות הלילה הזדמנות לשנות את דעתי. אני נותן לחלומות לקחת אותי לעולמות מרוחקים. אפילו ערפל הבוקר לא מצליח להזיז אותי מדעתי. אני מרגיש שהעתיד שלי הוא עם האנשים שלי ושום דבר בעולם לא יכול לשנות את דעתי.
השמש עוד בקושי התעוררה. היא מטילה אור בוקר רך כשאני משוטט בין העצים. שם אני מוצא צל מסתתר. "באתי להיפרד. אני יודע מה החלטת", אני שומע עצב בקולו. "גבול הקסם הוא הדמיון. זה סוד הקסם. זה כל מה שתוציא ממני. להתראות", מרילס מסתובב אלי. אני רואה את פניו מלאי העצב. הוא לא נותן לי מספיק זמן לחוקק בזכרוני את שערו החום, שהיום נראה קצת יותר חינני. נראה שאפילו בזקן שלו עבר מסרק. עניו החומות כמעט מנצנצות אלי. כל קמט בפניו מעיד על הכאב שהכביד עליו כנראה מאז שעזב את היער לראשונה.
"להתראות", אני מלמל כשהוא עף בחזרה ליער האפל.
אני תוהה האם זאת הפעם האחרונה שאראה אותו. סילרה לא ירצה שנלך לשם שוב. אולי אם אפענח את סוד הקסם, אוכל להגיע לשם לבד. רק לבקר. למה הויא בכלל גילה לי את הסוד? האם זאת הייתה מתנת פרידה או כוונה שאחזור אליו?
מקווה שהצלחתי להאיר קצת בתוך החושך. הרגישו חופשי לאהוב, לשתף, ולהגיב וכמובן הישארו בריאים.
לשימושכם - עברית ניטרלית שבשימוש: בַּנְת = בן/בת בְּנוֹתֵי = בְּנוֹת/בְּנֵי הוּיִא = הוא/היא מישהוּיִ = מישהו/מישהי
Comments