בפרקים הקודמים: גייל הגיע באופן מסתורי לפֶּלֶנוֹ* מוֹפְרִי. הוא חלק חדר עם מייק. השניים נהיו חברים טובים. כל כך טובים שהם הטילו קסם אי-סודות ביניהם. הקסם המורכב והחזק משך את תשומת ליבן של המורות ושל סֵטֶרוֹ. סטרו לקח את גייל לפלנו ההתמחויות כדי ללמוד קסם ברמה שלו עם מאסטר קיוּ. בשיטוטיו הכיר גייל את נָריַה שהיא גם תלמידה במקום.
כנופיית הקוסמים השחורים תקפו את בית הספר פרח, שם לומד מייק. הם חטפו והרגו את טירֵה. בבית הספר נערכה הלוויה לזיכרה.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
שֶיְינִיר הגיע לאחרונה לבית הספר שבפֶּלֶנוֹ מוֹפְרִי. כמו כל תלמיד חדש, שמו אותה תחילה בחדר איתי. באופן מפתיע אני לא יכול לשמוע את המחשבות שלו. מיד לאחר תקיפת כנופיית הקוסמים השחורים, הוא ברח לעיר אחרת בפלנו. אך הוא הוחזר לכאן.
כל כך חסר לי לדעת מה עובר לו בראש. אני מרגיש צורך לעזור לו רגשית. מאז שחזר, הוא נראה בסדר על פני חוץ. האם הוא התגבר על זה או שהוא מעמיד פנים? חוסר הידיעה מתסכלת אותי. כנראה שאצטרך לפעול כמו כל שאר האנשים הפעם.
ניסתי לתת לו לספר מרצונו החופשי, אבל אני מתחיל להיות ממש מודאג. אני מחכה לשעת השינה. "שייניר, לא סיפרת לי אלו הרפתקאות מגניבות היו לך -"
"אני לא חושב שהיה משהו כל כך מלהיב בזה."
"ומה אם אני בכל זאת רוצה לדעת? אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל, נכון?"
"מייק, אני מעריך את הכוונות הטובות שלך, אבל יש דברים שאתה לא צריך לדעת. יש דברים שאני לא צריך לספר."
"אני מאוד משתדל לא ללחוץ עליך. אני… אני רק רוצה לעזור. אני יודע ששמירת סודות לא עושה טוב לאנשים. אם לא לי, אז תספר לאדם אחר. כשתהיה מוכן לשתף אותי, אני אהיה פה."
"תודה, מייק", מבטו נשמט. "כל האנשים שסמכתי עליהם אינם."
"אני מצטער לשמוע. ואני מקווה שאנשים אחרים יוכלו להיכנס לליבך." ועכשיו לגישה העקיפה. כלומר, לתכנן אותה.
קרני שמש חודרות לחדר ומלטפות אותי. אני מסתכל החוצה מהחלון בזמן ששייניר בשירותים ושוקל דרכים לגרום לו לסמוך עלי. אני מניח שאם אפתח בפניו, יהיה לו יותר קל להיפתח בפני, אבל לא חוויתי על בשרי פחד שכזה. למרות זאת, אני יכול להתחבר לרגשות הכי קשים של אנשים, הרי לעיתים קרובות אני פשוט שומע את המחשבות העמוקות ביותר שלהם. ראיתי מספיק רגשות קשים מקרוב כדי להבין. אבל נראה שזה לא יספיק במקרה הזה.
בשיעור היסטוריה המילים של המורה חולפות מעלי. אני מסתכל על שייניר ומוצא אותו משרבט במחברת. לא נראה שהוא כתב דבר ממה שהמורה אמר. האם הוא כבר יודע את החומר? בשארית השיעור אני חושב איך לשאול אותו את השאלה הזאת בלי לגרום לו להרגיש שאני מחטט. ואז אני קולט שאני בוהה בו. אני מסיט את המבט שלי לכיוון המורה.
"היי שייניר", אני קורא לו בהפסקה. "מה אתה אומר שנלמד ביחד לבוחן מחר?"
"אני לא צריך ללמוד. אבל אני מוכן לעזור לך אם אתה צריך."
זה עונה לי על השאלה: הוא יודע את החומר. או שבעצם סתם יש לו קליטה טובה?
"בקיצור, תגיד לי אם תצטרך אותי", הוא מסכם את השיחה מאחר שלא החזרתי לו תשובה. הוא חולף על פני וממשיך ללכת.
במשך רגע אני נשאר במקומי. אני רואה את רינה הבריונית חולפת על פני. אני מלא תודה שהיא לא עצרה לידי. כשאני חושב על זה, זמן מה לא ראיתי אותה. אולי היא נמנעת ממני כי היא פוחדת שאביך אותה כמו שעשה גייל? לפי ההתנהגות שלה נראה שהכל אצלה כשורה. אני לא שומע ממנה מחשבות עלי. זה טוב, היא בכלל לא חושבת עלי. יופי.
בשאר יום הלימודים, אני מחליט להתרכז בשיעורים כדי שיהיה לי איזה סיכוי לעבור את הבחנים והמבחנים העתידיים.
אחר הצהריים מגיע במהירות וכך גם השיחה היומית שלי עם גייל.
"מייק, אני לא יכול לנער את התחושה הזאת של האשמה על מה שקרה לטירה", אומר לי גייל.
"זה לא כאילו שהורת על התקיפה. אפילו לא היית פה כשזה קרה."
"אני מרגיש אשם כי אם הייתי פה, אני חושב שהייתי יכול לעשות משהו."
"תהיה אמיתי, גייל. מה כבר יכולת לעשות נגד הכנופיה?"
"אני חושב שיש לי את הכוח הגדול הזה מסיבה מסוימת. מה אם אני כאן עכשיו כדי לעצור אותם? מה אם אני יכול לעצור אותם?"
"זאת מחשבה משוגעת. אני חושב שאתה צריך להתמקד בלימודים שלך קודם. אל תכנס לא מוכן למלחמה עם הכנופיה."
"אתה צודק, אני לא חייב לעשות את זה בעצמי ואולי זה גם לא הזמן. אני לא יודע למה, למרות הכל, אני מרגיש אחריות מסוימת על הפעולות של הכנופיה."
"אתה צריך להבין שזאת לא הבעיה שלך כרגע, גייל. תהיה לך הזדמנות לעשות משהו עם העולם מאוחר יותר."
"ומה עד אז? אני לא רואה אף אחד שעושה משהו עם הכנופיה. אף אחד לא מפריע להם לעשות כרצונם."
"אתה צודק שזה לא בסדר, אבל אלו הם החיים בפלנו מופרי: לאף אחד לא אכפת. זאת הסיבה שהם פועלים כאן."
אני רואה שגייל באמת לוקח את הנושא ברצינות. ואני לא בטוח שזה דבר טוב. אני לא חושב שיש דבר שאני יכול לעשות כדי לגרום לו להבין שהוא צריך לשחרר את הנושא הזה.
אנחנו עוזבים את הנושא ועוברים לנושאים קלים יותר.
אנחנו נאלצים לסיים את השיחה כשהשמיים נצבעים בכחול כהה וכוכבים מעטרים אותם.
"אני מבין שהצלחת ללמוד לבד לבוחן בהיסטוריה מחר", אומר לי שייניר כשאנחנו נפגשים בחדר האוכל לארוחת ערב.
"כן, כן, סתם נלחצתי מזה קצת. אבל זה באמת לא מסובך", עברתי על החומר בין השיעורים כדי שיהיה לי זמן לדבר עם גייל. וכן, זה לא חומר מסובך בכלל.
באמצע הארוחה, אני שם לב דבר חריג קרה: עוד ילדים התיישבו בשולחן שלי ושל שייניר. בדרך כלל אנחנו מראש יושבים באיזה מקום בצד ואיש לא מפריע לנו. האם הם באו להציק לנו עכשיו? אני לא שומע מהם מחשבות על איזה תוכנית מרושעת. אולי החרם נפסק באופן רשמי עכשיו כשטירה לא בסביבה? הרי היא יזמה את החרם. אולי צץ איזה בריון חדש שמעיף ילדים מהשולחנות. מי יודע. אולי גם הם מנודים עכשיו.
"היי שייניר", אני אומר לו בדרך לחדר שלנו. "איך עבר עליך היום?"
"היה בסדר", הוא עונה באדישות.
"מרגיש יותר רגוע?"
הוא מסתכל מסביב ולא עונה. אני לא לוחץ עליו.
אחרי שאני סוגר את הדלת של החדר מאחורינו, הבעתו נהיית כעוסה. "תפסיק לגלות על מה אני חושב. הסיבה היחידה שאני מוכן לדבר איתך היא שאני יודע שאני יכול לחסום את המחשבות שלי בפניך. אני יודע שאתה עדיין מנסה להבין אותי ולגלות מה עבר עלי, אבל אני מבטיח לך: יש דברים שאתה לא צריך לדעת."
תודה לכל מי שסבל אותי כשחפרתי לו על הסיפור.
ההמשך יתפרסם בבלוג בעוד שבועיים.
Comments