בפרקים הקודמים: גייל הגיע באופן מסתורי לפֶּלֶנוֹ* מוֹפְרִי. שם הוא הכיר את מייק. במהרה השניים נהיו החברים הכי טובים. הטלת הקסם המורכב של אי-הסודות, משכה את תשומת ליבן של כמה מורות ושל סֵטֶרוֹ. סטרו לקח את גייל לפלנו ההתמחויות כדי ללמוד קסם ברמה שלו עם מאסטר קיוּ. בשיטוטיו הכיר גייל את נָריַה שהיא גם תלמידה במקום.
כנופיית הקוסמים השחורים תקפו את בית הספר פרח, שם לומד מייק. הם חטפו והרגו את טירֵה. בבית הספר נערכה הלוויה לזיכרה. לאחר מכן, גייל ניסה לחזור ללימודים שלו.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
"היי מייק, אתה לא תאמין מה עשיתי אתמול", אני אומר. "אחרי שדיברנו, באתי לפלנו מופרי. איכשהו זה יצא באמצע הלילה. הטלתי קסם קרוב לבית הספר שיודיע לי כשהכנופיה מתקרבת."
מייק המום. הוא לוקח רגע לסדר את המחשבות שלו. "ומה תעשה אם הם יבואו?"
"אה, אני אעצור אותם."
"אני מאחל לך רק הצלחות, אבל איך אתה מתכנן לעשות את זה?"
"אני לא יודע להסביר את זה, אבל יש לי תחושה שאני יכול לגרש אותם." אני לא אומר שיש לי תחושה מעורפלת שהם יקשיבו לי.
"אמרתי לך אתמול לא לעשות משהו מסוכן."
"אני חושב שיותר מסוכן לתת לכנופיה הזאת להסתובב חופשי."
"אני מבין שלא יצא לי דבר מהוויכוח הזה. אבל תדע שאני דואג לך ואכפת לי ממך."
"תודה מייק."
"אז תגיד, אם הצלחת להשתגר לפה, למה אנחנו עדיין מדברים בטלפון? למה שלא פשוט תבוא?"
"הלוואי שהעולם היה כזה פשוט. אבל המרחק הזה קצת גדול עלי בשביל לבוא וללכת כרצוני."
"אה", אכזבה קלה נשמעת בקולו.
"וגם אתמול יצאתי ממש כמה דקות אחרי שסיימנו לדבר, וכשהגעתי היה אמצע הלילה."
"זה מוזר."
"כן. מאוד. אפילו קראתי קצת על קסם השיגור, אבל לא מצאתי שום איזכור למסע בזמן באמצעות שיגור. קסם של מסע בזמן הוא קסם נפרד ולעיתים הוא משולב עם שיגור."
"אם זזת בזמן בלי לשים לב, איך ידעת לחזור לאותה נקודת זמן?"
"זה חלק מהתעלומה. אבל אני משוכנע שעשיתי את הקסם הנכון. יתכן שמשהו אחר גרם לבלבול?"
"הייתי אומר שחטפו אותך, אבל זה לא הגיוני כי חזרת לזמן הרגיל."
"ייתכן שאנחנו מדברים בזמנים שונים?" רעיון עולה למוחי.
"זה ממש לא סביר. איך יתכן שטכנולוגיה נפוצה תאפשר דיבור חוצה זמן? מסע בזמן הוא אסור וכך גם כל העברת מידע בזמן בעזרת קסם. אני מניח שאת זה אפשר לבדוק ביחס לזמן החלל. השעה אצלי היא ארבע עשרה וחצי."
"מוזר, השעה אצלי היא שלוש."
"זה ממש מוזר. אבל לפחות מצאנו את הבעיה שלנו."
"עכשיו רק נשאר לגלות למה. זה בטח בגלל הטלפון. אולי תחפש מידע על אופן פעולתו בספריה. הייתי בודק בספריה אצלי, אבל הספריה פה מאוד מצומצמת. ואני לא בטוח שאני רוצה לבקש ספר שלא נמצא בה כדי שלא ידעו מה אנחנו עושים פה."
"אה, אז אתה מצפה שלא אספר לאף אחד על התוכנית הקטנה שלך לעצור את הכנופיה?"
"אעריך זאת מאוד."
"גייל, אנשים פה מכירים אותך, הם יזהו אותך אם תבוא."
"נכון, חשבתי על זה ואטיל קסם כדי שלא יוכלו לזהות אותי. הבנתי שכדאי לי לספר לך כי תגלה את האמת בסופו של דבר."
"גייל, אתה מקשיב בכלל?" שואל אותי מאסטר קיו.
"אני מנסה", אני משיב בחצי תשומת לב.
"אם כך, נסיים להיום. עד מחר יש לך לקרוא על סוגי מערכות הקסם."
אני מאשר את המשימה החילופית ומודה לו על כך שהוא מאפשר לי לנקות את הראש. הבעיה היא שאני לא יודע אם אצליח בכלל למצוא את עצמי מתרכז בקריאה. כרגע אני רק חושב על כנופיית הקוסמים השחורים ואם הקסם שלי עבד. ואני תוהה מה אגיד להם כשאפגוש אותם. אולי אני צריך לחשוב על משהו מצחיק להגיד. האם אני לא מגזים קצת? מה אני חושב שאני, איזה גיבור שמציל את העולם? קצת יומרני מדי. כדאי שאתחיל בקטן.
אני הולך לספריה כדי לחפש את הספרים הרלוונטים. אני מוצא רק עותקים דיגיטלים שלהם. מה שאומר שאני יכול לקרוא אותם רק בספריה. אני מנסה לקרוא, אך המוח שלי עף לכל מקום שאינו פה. אני מחליט לוותר לעכשיו ולצאת לשאוף אוויר.
מהר מאוד אני מאבד מעקב אחרי רגלי ומשוטט במחשבות. אני חושב על דרכים לתפוס את הכנופיה. רגע, האם כל פעם שהם באים כולם מגיעים? האם יש עוד חברים בכנופיה? אולי אני יכול לעקוב אחריהם לבסיס. אבל זה ידרוש ממני לא להראות את פניי ולעקוב אחריהם. אבל מה אם מישהוי יפגע בזמן הזה? אולי אני יכול להישאר חבוי ולהתערב אם המצב מסלים מדי. האם אוכל בכלל להדביק את המהירות שלהם? הרי ראיתי אותם טסים במהירות מסחררת. אולי אני יכול להתאמן בתעופה מהירה. רגע, מה הסיכוי שהם יפגעו בתלמיד נוסף בקרוב? מייק אמר שהם מציקים לבית הספר לעיתים קרובות ורק שני תלמידים מתו עד עכשיו. למה המוקד שלהם בבית הספר? מה מיוחד דווקא שם? האם יש שם משהו מוסתר שהם רוצים להשיג? לא נשמע לי סביר הרי לא נראה לי שהם ניסו לפרוץ את הדלתות. מה שמזכיר לי: הם הוכיחו שהם יכולים לעבור את הדלתות המחוזקות של בית הספר, שלא קיבלו חיזוק נוסף עד עכשיו. מה יעצור אותם עכשיו מלבדי?
אני קולט שרגלי לקחו אותי לנחל של נריה ושלי. אני מצפה לראות את נריה מתחת לצילו של העץ, אך המקום שומם. אני מחליט לתפוס את המקום. לגלות איך זה מרגיש לשבת פה. כשאני יושב פה אני מרגיש את השקט של העולם. צלילים עדינים מעטרים את הדממה: פכפוך המים, ציוצי הציפורים ורשרוש העלים. הרוח משחקת בשיערי הקצר. עיניי מתמקדות בנחל הזורם. אני מרגיש שלווה בתוכי. האם זאת הסיבה שנריה נוהגת לשבת פה או שהיא שהיא יושבת פה בגלל הצל? איפה היא בכל מקרה? חשבתי שהיא נמצאת פה שעות רבות מהיום. אני בודק את מיקום השמש ומגלה שהשמש סביב מרכז השמיים. היא בטח בשיעור עכשיו. אני לוקח עוד כמה רגעים של שלווה עדינה לפני שאני חוזר לספריה לעשות את השיעורים שלי.
לאחר שנתתי למחשבות שלי לשקוע, מצאתי שאני מסוגל להתרכז בקריאה והפנמה של החומר בקלות. באופן מפתיע, אני שוקע עמוק בתוך הקריאה עד שאני לא שם לב לחלוף הזמן. כאני יוצא מהספריה, אני מגלה שהשמש מתחילה לשקוע. אני ממהר לחדר שלי כדי להרים את הטלפון ולדבר עם מייק.
"גייל, פתרתי את התעלומה של הפרשי הזמן!" מייק אומר בהתלהבות רבה.
"כן?" אני שואל באנרגיות דומות.
"כן! גיליתי שטלפונים קסומים מסוימים עוברים את מימד הזמן. זה קורה רק במקרים מיוחדים וכאשר יש שיחות חוזרות קבועות, כמונו."
"אני רק שמח שאנחנו יכולים לדבר. היה מבאס אם היינו יכולים לתקשר רק במכתבים."
"כן, אז גיליתי שמצב כזה יאושר רק אם המסע בזמן לא יוכל להשפיע על ציר הזמן. ואם אנחנו לא נפגשים בזמן אמת, זה בסדר."
"תגיד, מה מצב הכנופיה?"
"לא נשמע מהם ציוץ, למה? אה, כן, אתה עדיין רוצה עצור אותם."
"למנוע מהם לפגוע בתלמיד נוסף. חשבתי על זה שהדלתות המחוזקות לא הצליחו לעצור קודם את הכנופיה, אז מה יעצור אותם עכשיו?"
"זאת עדיין לא האחריות שלך לעצור אותם."
שוב מתחיל הויכוח הזה. אני לא יודע מה אני יכול להגיד למייק כדי שיבין את ההיגיון שלי. אולי אני לא צריך. העיקר שהוא יאפשר לי לההמשיך להשיג את המטרות שלי.
צורם לי שמייק ואני לא מסכימים על משהו. חשבתי שנועדנו להיות החברים הכי טובים שתומכים אחד בשני לא משנה מה. לראשונה אני תוהה אם החברות שלנו תחזיק את מבחן הזמן.
ההמשך יגיע בעוד שבועיים.
Comments