בפרקים הקודמים: גייל הגיע באופן מסתורי לפֶּלֶנוֹ* מוֹפְרִי. שם הוא הכיר את מייק. במהרה השניים נהיו החברים הכי טובים. הטלת הקסם המורכב של אי-הסודות, משכה את תשומת ליבן של כמה מורות ושל סֵטֶרוֹ. סטרו לקח את גייל לפלנו ההתמחויות כדי ללמוד קסם ברמה שלו עם מאסטר קיוּ. בשיטוטיו הכיר גייל את נָריַה שהיא גם תלמידה במקום.
שֶיְינִיר הוא השותף החדש של מייק לחדר. נראה למייק ששייניר עשוי להסתיר סודות כיוון שלא ניתן לקרוא את המחשבות שלו ושהוא נעלם בשדה הפרחים לעיתים קרובות.
כנופיית הקוסמים השחורים תקפו את בית הספר פרח, שם לומד מייק. הם חטפו והרגו את טירֵה. גייל התחיל ללמוד קסם שחור והחליט לרדוף אחרי הכנופיה, בניגוד להוראת סטרו.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
"ניסיתי לעצור אותו", אני משיב לסטרו. נראה שהוא מאוד מוטרד מהיעלמות של גייל.
"טוב עשית, מייק", אומר סטרו. "זאת לא אשמתך. עשית מה שיכולת."
עברו רק כמה שעות מאז דיברתי עם גייל לפני שהוא נעלם. ניסיתי לשכנע אותו לא לרדוף אחרי כנופיית הקוסמים השחורים, אבל נראה שהוא עשה זאת בכל אופן. ועכשיו סטרו אומר שהוא לא חש בו. אני לא יודע בדיוק למה הוא מתכוון, אך אני מבין שזה לא מבשר טובות. אני גם מקווה שזה לא אומר שסטרו עוקב אחרי גייל כל הזמן. זה יהיה קצת מטריד, לא?
"מה אנחנו הולכים לעשות?" אני שואל.
" 'אנחנו' לא הולכים לעשות דבר. אתה הולך להמשיך ללמוד. אני, לעומת זאת, אני הולך לבדוק את המצב", אומר סטרו. הוא עוצר להסתכל עלי לכמה רגעים. "אני יודע שאתה מרגיש קירבה לגייל, ואני יודע שאתה רוצה לעזור, אבל אתה חייב להבין שזה לא המקום שלך. אני הולך לעשות כל מה שאני יכול בשביל החבר שלך."
סטרו ממתין רגע ונעלם. אני נשאר לבד לעכל את המחשבות שלי.
גייל, לאיזה צרות הכנסת את עצמך?
אני הולך חזרה לחדר. אני מרגיש שאני חייב לשתף את התחושות שלי, אבל איש הסוד שלי איננו. לאחרונה יותר ילדים מוכנים לדבר איתי, אבל היחסים האלו לא קרובים מספיק. בהתחלה חשבתי ששייניר יהיה לצידי, אבל הוא הראה שהוא לא מעוניין. אני תוהה למה בהתחלה הרגשתי ממנו רצון לפתח קשר עמוק, ועכשיו לא. אולי קראתי אותו לא נכון כיוון שזה מה שרציתי להאמין.
אני רואה את שייניר יוצא מהחדר שלנו. הוא עוד לא רואה אותי. אני שמח על התירוץ להעסיק את עצמי בתעלומה אחרת. אני מטיל על עצמי כישוף בלתי נראות. אני עוקב אחריו ומחליט שהפעם אגלה לאן הוא נעלם.
שייניר לא נראה כאדם שמתכנן להוציא לפועל תוכנית סודית. אולי הוא לא מסתיר דבר? בשבועות האחרונים חשבתי על כל הסיבות האפשריות שיש לאדם להישכב בשדה הפרחים. ומסתבר שיש כמה סיבות אפשריות. בספריה מצאתי אזכורים לסגולות קסומות שעשויות להיות לפרחים האלו. יש פה מלא זנים שונים של פרחים שכל אחד בעל תכונות מגוונות. קשה לי להאמין שהוא שוכב ומחפש פרחים מסוימים. יותר הגיוני שהוא מקווה שהאבקה שלהם חזקה מספיק כדי להשפיע עליו דרך האוויר או משהו שכזה. אולי זה סתם מרגיע אותו? אבל זה לא הגיוני. אין סיכוי שהוא ישיג אישור לצאת לבד בשביל להירגע. רגע אחד, איך הוא יוצא מהשער? השער סגור בכל מני קסמים שקוסם ממוצע, במיוחד ילד, לא יכול לעקוף. אני מקווה שהוא גם יחזור דרך השער, אחרת אהיה תקוע בחוץ.
אני יוצא איתו מהשער. הוא עדיין נראה נינוח ורגוע. אני הולך אחריו בשקט. אני משתדל לא לעשות עוד קסמים שיסתירו את הנוכחות שלי כדי שתישאר לי אנרגית קסם לאחר כך. אני דואג לשמור ממנו מרחק סביר. הוא עוצר ומסתובב כמה דקות אחרי שנכנסנו לשדה.
"תודה שליוות אותי עד לכאן, מייק", עינייו ממוקדות עלי, למרות שאני עדיין בלתי נראה. "כדאי שתחזור עכשיו, אלא אם אתה רוצה להעביר פה את הלילה."
אני פותח את פי, אך שום מילה לא יוצאת. אני מוכה הפתעה. איפה גייל כשצריך אותו?
"אם אתה לא רוצה לחזור ברגל, אעזור לך קצת."
אני מרגיש פחות לחץ על הרגליים שלי. אני מרגיש בגופי משיכה כלפי מעלה. לוקח לי רגע להבין שהוא מטיס אותי חזרה לשטח בית הספר. הוא פותח וסוגר את השער אחרי. 'ועוד דבר', הוא מוסיף בטלפתיה. 'אם תדווח עלי או תנסה לעקוב אחרי שוב, אדאג לכך שהחיים שלך יהיו גיהנום, אם בכלל ישארו לך חיים אחרי שאסיים איתך.'
כן, לא מפחיד בכלל. אין שום בעיה בכלל. אני בסך הכל חולק חדר עם ילד בעל כוחות קסם חזקים שסודותיו חשודים. זה לא דבר חדש עבורי.
אני מסיר מעלי את קסם בלתי הנראות, אוסף את עצמי, את האכזבה ואת הבושה וחוזר לחדר. אולי גייל חזר ואוכל לדבר איתו?
אני מגלה שגייל עדיין לא שלח הודעה. איפה הוא?
אני שם לב שעל שולחן הכתיבה שלי מונחת מחברת פתוחה. אני צריך להכין שיעורים. אני תוהה מתי שייניר מכין את השיעורים שלו. חצי החדר שלו מסודר. הספרים עומדים על השולחן בערימה. ובערימה ליד נחות המחברות. אני פותח ומדפדף במחברת העליונה. האותיות נראות כאילו נזרקו על הנייר ולתוך השורות. אני עובר על המחברת ברפרוף ומוצא בזאת מחברת היסטוריה ויש בה את כל החומר שלמדנו עד עכשיו. אפילו שיעורי הבית מהיום עשויים. התשובות אפילו נראות לי הגיוניות. כדאי שאוודה מול הספר מאוחר יותר. אני מציץ על עוד כמה מחברות. כולן מסודרות יחסית ונקיות. אני קולט שאין קשקושים מסביב. גם בפינות הספרים אין סימונים. זה מוזר. רוב התלמידים נוהגים לקשקש פה ושם. אפילו ראיתי את גייל מצייר מדי פעם במחברות שלו. לפי מה שראיתי היום, אני דיי בטוח שהוא לא צריך להקשיב בשיעורים. אז איך הוא מעביר את השעמום? כשאני חושב על זה, אני לא זוכר שראיתי אותו מתעסק במשהו בזמן השיעורים. הוא בטח שוקע במחשבות.
בזהירות אני ממשיך לעבור בין חפציו. אבל אני לא מוצא שום דבר חריג. הדבר היחיד שנראה חריג, הוא שהכל נראה רגיל. אני דואג להחזיר הכל למקום בלי להשאיר סימן שנגעתי במשהו.
טוב נגמרו התירוצים: עכשיו אני צריך להכין את השיעורים שלי. אני מתיישב, פותח את הספר ומתחיל לקרוא. העיניים שלי עוברות על הטקסט, אך שום מילה לא נכנסת. איך אני יכול להסיח את דעתי בזמן שגייל עשוי להיות זקוק לעזרה שלי?
דלת החדר נפתחת. לרגע אני נלחץ ששייניר חוזר. אז אני לוקח נשימה עמוקה. מסתובב אל הדלת ומופתע למצוא את פניו של גייל.
"גייל?!" אני שמח, אבל גם מבולבל. "מה אתה עושה פה? איפה היית?"
"למה אתה מסתכל עלי ככה? כולה עשיתי סיבוב בחוץ", הוא משיב. הודות לקסם שהטלנו בינינו, אני יודע שהוא לא משקר. אבל אני לא מבין.
"אבל, אבל… היית בפלנו התמחויות וסטרו אמר לך לא לבקר פה."
גבותיו מתכווצות ועיניו נסגרות ונפתחות באיטיות. "מתי זה קרה?"
"אתה לא זוכר?"
"זוכר מה? אני זוכר שהגעתי לפה לפני בערך שבוע. לא קרה הרבה מאז."
"גייל, הגעת לפני יותר מחודש. אתה לא זוכר? הטלנו את קסם אי הסודות וסטרו העביר אותך לפלנו ההתמחויות."
עיניו של גייל משוטטות בחדר בזמן שהוא מנסה להיזכר. "הא, כשאתה אומר את זה עכשיו, אני חושב שאני מתחיל להיזכר."
"לאן הלכת?" אני חוזר על השאלה החשובה מכל.
"מתי?"
"ממש לפני שנכנסת לחדר."
"מה זאת אומרת? הייתי פה בחוץ."
"ולפני?"
גייל שוקל את התשובה שלו. "אני לא זוכר. הכל נראה כל כך מעומעם."
"רדפת אחרי כנופיית הקוסמים השחורים קודם?"
"לא, למה שאעשה את זה? הם מסוכנים ואני לא רוצה להיכנס לצרות."
סטרו מצטרף לחגיגה. "גייל, בוא איתי ואסביר לך מה הולך פה."
וכך החדר חוזר להיות דומם ורק אני בו. לפחות גייל עדיין שלם ובריא, נכון?
שיהיה לכםן המשך שבוע טוב וההמשך יתפרסם פה בעוד שבועיים.
מוזמנים לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות.
Comentarios