שמחים לראותך שוב. התגעגעת? גייל התגעגע אליך!
כעבור שבועיים...
שמש מסתננת לכיתה. קול המורה מרפרף ליד אוזני. אני נמצא בין פה לבין מחשבות עמוקות. מבטי שקוע במחברת. אני משרבט סיכום קצר של השיעור. אני תוהה למה אני טורח, הרי החומר כבר ידוע לי. אני מניח שיהיה לי משעמם מדי אחרת.
פתאום חושך מכסה את המחברת שלי. אני מפנה את מבטי לכיוון החלון. לא היה ענן בשמיים בפעם האחרונה שבדקתי. ולמרבה ההפתעה, עיניי לא נתקלות בעננים אלא בכלום. נראה שהחלונות פשוט כוסו בחומר שחור.
המולה משתלטת על הכיתה. חלק צועקים בפחד וחלק מביעים שמחה. אזעקה נשמעת. כל התלמידים נוהרים למקלטים התת קרקעיים.
"זאת כנופיית הקוסמים השחורים ששוב מחוללת צרות", מסביר לי מייק בין הצעקות כשאנחנו יורדים.
"ומה הם רוצים?"
"איך אני אמור לדעת? אולי הם סתם עושים בלגן. לפחות הם מבטלים לנו כמה שיעורים. בכל מקרה אחרי שנהרג תלמיד בבית הספר לפני עשרים שנה, ניצלו את העובדה שנשארו רק הריסות מבית הספר ובנו מקלט תת קרקעי וחיזקו את המבנה החיצוני."
המבנה רועד ונשמעים קולות נפץ. צעקות ממלאות את המרחב. אבל אני לא פוחד כלל. להפך, אני סקרן. אני חש משיכה לצאת החוצה. אני מרגיש שאני חייב לראות אותם מקרוב.
"אני יוצא החוצה", אני זורק למייק ומפלח את דרכי על היציאה. מייק מנסה להגיד לי משהו, אבל אני לא שומע מעל ההמולה. כמובן שהמורים האגואיסטים שלנו נכנסו ראשונים למקלטים, כך שאיש לא שם לב שאני מחליק אל מחוץ לדלת. פצצה נזרקת קרוב לדלת. ללא פחד, אני חומק ממנה ומתרחק מהמבנה. אני מבחין בכתמים שחורים שנעים במהירות על הרקיע. אני משער שהם כנופיית הקוסמים השחורים. אני לא יודע למה אני לא מפחד מהם כמו כל האחרים. משהו בהם נראה לי מוכר... ולא מהסיפורים הרבים ששמעתי עליהם, משהו אחר. אני לא יודע.
הקוסמים מפסיקים לזרוק פצצות וחגים מעל בית הספר. הם שוברים את המעגל וטסים לכיווני בטור. ההיגיון שלי צועק לי לברוח עכשיו, אבל האינסטינקטים שלי אומרים לי להישאר במקום. שניה לפני הפגיעה הם סוטים מעט מנתיבם חלק לימיני וחלק לשמאלי. אני מצליח לקלוט רק שהם עפים על מטאטא ומכוסים בגלימות שחורות.
כשמשב הרוח שהם יצרו בטיסתם דועך, אני ממצמץ בזמן שאני מנסה לעכל את האירועים שקרו כרגע.
"מה? הם פשוט עברו לידך סתם ככה?" שואל מייק בתדהמה לאחר שסיפרתי לו לאן הלכתי במקום למקלט.
"אה, כן, זה מה שקרה", אני משיב וחושב שוב על האירועים ותוהה האם הם באמת התקיימו.
"למה שהם יעשו את זה?"
"אולי הם רצו להפחיד אותי?"
"השמועות אומרות שאם הכנופיה מוצאת אדם משוטט, הם זורקים עליו פצצות צבע. ומדובר בצבע קסום שלוקח מלא זמן להוריד אותו. אולי הם מנסים משהו חדש. אבל איך לא פחדת?"
"אני לא יודע. אמרתי לך, הרגשתי משיכה לראות אותם מקרוב."
"מה אם אתה קשור אליהם? אולי הם שתלו אותך פה כדי לרגל!"
"אבל אני לא אדם רע, ואני גם די בטוח שלא הייתי אדם רע קודם."
"ומה אם מחר יגיע אליך זיכרון שמסביר לך למה נהיית רע?"
פחד גואה בי. "אני רוצה להיות אדם טוב. אני לא רוצה לפגוע באף אחד."
"כדי למנוע את זה, אולי אנחנו יכולים להטיל קסם שיחייב אותך לספר לי הכל. כך שאם פתאום תהיה רע, אוכל לדעת ולהזהיר את העולם או משהו."
"אני חושב שאני מכיר קסם חזק שכזה. קסם 'אי-הסודות' יעשה את העבודה. הקסם יגרום לכך שלא יהיו בינינו סודות. קשה מאוד להסיר אותו. זה קסם לכל החיים."
"איך עובד הקסם?"
"הקסם לא יגרום לנו לספר אחד לשני הכל, רק דברים חשובים. בנוסף, לא נוכל לשקר אחד לשני לשאלה ישירה. הקסם תמיד יגלה לנו אם השני משקר."
"אני יכול לחיות עם זה. אבל לפני שנתחיל, יש משהו שאני רוצה לספר לך. משהו שלא סיפרתי לך", פניו מרצינים.
"מה לא סיפרת לי?" אני מופתע ממנו ומרצין בעצמי.
"לפעמים אני שומע מחשבות של אנשים. לא סיפרתי לך שראיתי את כנופיית הקוסמים השחורים בחלומות שלך. חששתי שאתה חלק מהם."
"חששת שאם תספר לי ואני חלק מהם, אעשה לך משהו רע. אני מבין למה הסתרת את זה ממני. אני סולח לך. מה אם נתאמן ביחד כדי שתוכל לשלוט על היכולת שלך?"
"זה יהיה מעולה!"
"רגע, אז זאת הסיבה שהיית לבד בחדר?"
"אה, כן. המחשבות של התלמידים האחרים היו מעירות אותי בלילות. למנהלת לא היה אכפת. עד שלילה אחד המחשבות של השותף שלי לחדר לא נתנו לי לישון והתחלתי לצעוק עליו ולהגיב בקול על המחשבות המטומטמות שלו. מאז כולם שונאים אותי כי הם חושבים שאני חודר להם לפרטיות בכוונה. אתה לא כועס עלי, נכון?"
"איך אני יכול לכעוס עליך? אתה היחיד מבית הספר שמוכן לדבר איתי", אני מחייך אליו. "שנתחיל את הקסם?"
הוא מכווץ את גבותיו. "אתה עדיין רוצה שנעשה את זה, למרות שהסתרתי דברים מפניך?"
"ברור, תחשוב על כל הסודות שאגלה על אחרים שמוחבאים במוח שלך", אני מצחקק. "סתם, בכל זאת חשפת את הסודות שלך לפני שהטלנו את הקסם ולא אחרי. זה כי באמת רצית שאדע."
"אוקי, אני מוכן."
"תביא את יד ימין -" אני מושיט את יד ימין שלי, הוא את שלו ואנחנו אוחזים ידיים. "כיוון שהקסם הזה מסובך, חשוב במיוחד לרתום לטובתנו את כל מרכיבי הקסם. מוכן?"
"כן." הוא עונה, נחוש להטיל את הקסם. אני מדמיין את הקסם מצליח, אני מתרכז ברצון ובאמונה שלי לבצע את הקסם. אני עוצם את עיניי. אני מרגיש כמות אדירה של אנרגיה קסומה יוצאות ממני ומזינה את הקסם. זרם האנרגיה הקסומה דועך. אני פוקח את עיניי ורואה ניצוצות כתומים עולים מהידיים שלנו.
שנינו נופלים על המיטה תשושים.
"זה היה קסם מסובך", נשמע קולו העייף.
בקושי עוברת דקה לפני שדפיקות נשמעות על הדלת. אני גורר את רגלי לפתוח את הדלת. בצד השני אני מוצא את הפנים מבשרי הרעות של ליאן, המורה לקסם. אני לא יודע על מה היא באה להעניש אותנו, אבל גם בלי לקרוא מחשבות אני רואה שמדובר בעונש גדול ומרושע במיוחד.
בפרק הבא: אילו בשורות רעות נושאת ליאן?
ההמשך בעוד שבועיים, נתראה!
תגובות