בפרקים הקודמים:
התוכנית הגדולה נחשפה וגייל ברח.
"גייל!" אני צועק. אבל אני יודע שהוא כבר לא מקשיב.
בכל הזמן הקצר שהכרתי את גייל, לא חשבתי שהמצב יגיע לכדי כך. לא שאני מבין מה קורה עכשיו. אם כי קשה לפספס שגייל מכאיב לסטרו.
"גייל!" ואני חשבתי שגייל ואני נוכל להיות שוב ביחד בפֶּלֶנוֹ* מוֹפְרִי. אני רוצה לקבל את החבר שלי בחזרה.
"גייל!" הוא עולה על מטאטא של אחד מכנופיית הקוסמים השחורים ונעלם איתם בשמיים.
כל ההמולה מסביב דועכת. סטרו על ברכיו מחזיק את ראשו, מאסטר קיו רוכן לידו. נריה ואני עומדים ומחליפים מבטים. ההבעה של נריה מסגירה שמץ של עצב. ממוחה אני מבין שהיא מרגישה יותר נטושה מאשר נבגדת. אני יכול להבין אותה. אני גם מזדהה.
אני מרגיש את החשכה יורדת עלינו. מאסטר קיוּ מוביל אותנו למגורים. אני רואה אישה שאני לא מזהה ניגשת לסֵטֶרוֹ. הסקרנות שלי מבקשת ממני להישאר ולגלות עוד פרטים. מה עשה גייל לסטרו? אבל בכל זאת אני מוצא את עצמי מתרחק.
"הישארו כאן. לכו לישון, מחר יהיה זמן לשאלות", מאסטר קיו אומר והולך.
"נריה", אני פונה אליה. אבל אני לא מצליח למצוא מילים נוספות.
"סמכתי עליו", היא אומרת, עיניה מורידות דמעות.
אני מתקרב אליה, רוצה לחבק אותה, אבל אני רואה ויודע שזה לא מתאים לה. "גם אני סמכתי עליו. חשבתי שהוא חבר שלי… שלנו."
"מה נעשה עכשיו?"
"אני מניח שנמשיך את החיים שלנו", דמעות עומדות על סף עיניי.
אנחנו מוסיפים לעמוד ביחד ללא מילים. הדממה מצמיחה בי תקווה שגייל פתאום יופיע לידינו. הוא יגיד לנו: "לא האמנתם לתרגיל הזה שלי, נכון?" הקול שלו יהיה עליז ומשועשע. הוא יזמין אותנו לבוא איתו החוצה ויציין בפנינו את היופי של הכוכבים בשמי הלילה.
בלב כבד, אני גורר את רגלי לחדר של גייל. גייל לא יחזור. כנראה שלעולם לא אראה אותו שוב. אני שומע את נריה גוררת את עצמה לחדרה.
החדר שקט. המיטה קרה. פניי רטובות. לעולם לא יהיה לי חבר טוב כמו גייל. זה כנראה היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי. אולי נגזרו עלי חיי בדידות.
השינה מסרבת לאסוף אותי הלילה. אך בכל זאת אני ממשיך לשכב על המיטה ולבהות בשמיים שמחוץ לחלון. ניתן לראות כאן הרבה יותר כוכבים מאשר בפלנו מופרי. מוזר לחשוב שאני רואה כוכבים אחרים. אני נותן למחשבותי לשוטט חופשי.
כשאני פוקח את עיניי, אני מופתע למצוא שקרני שמש מלטפות אותי. ואני חושב שזאת לא השמש שלי, זאת לא השמש שאני רגיל אליה. היא לא מחממת באותה מידה.
אחרי שאני אוסף את עצמי, אני מוצא את נריה אוכלת בחדר האוכל. היא יושבת בשקט, גופה מכווץ. לאחר שאני לוקח לעצמי מזון, אני מתיישב מולה. ההבעה שלה אטומה.
"איך ישנת?" אני מנסה לפתוח שיחה.
היא מרימה אלי את עיניה וממשיכה ללעוס.
"כן, אני מבין."
אנחנו ממשיכים לאכול. למרות שאיננו מחליפים מילים, אני מרגיש שאנחנו מנהלים שיחה עמוקה.
"מייק, נריה", הדלת נפתחת ודרכה נכנסים סטרו, מאסטר קיו ועוד אישה שאני לא יודע את שמה, אבל ראיתי אותה אתמול. שלושתם מתיישבים איתנו בשולחן. סטרו מעביר את מבטו הרציני ביני לבין נריה. "אני לא יודע מה אתם חושבים שראיתם אתמול וזה לא משנה. האירוע הזה מסווג. אני סומך על שניכם לא לספר על כך לאיש." הוא עוצר לוודא שאנחנו מסכימים. "מייק, בקרוב אחזיר אותך לבית הספר. נריה, את תמשיכי ללמוד כאן."
המילים נשארות תלויות באוויר בזמן שסטרו מציע לנו נחמה במבטו.
לאחר שהשלושה משאירים אותנו לעצמנו, אני שואל את נריה מי האישה שאני לא מכיר.
"זאת הייתה מאסטרית גוּרמִיט, המורה שלי."
"אה, חשבתי שכולם לומדים אצל מאסטר קיו."
"לא, המאסטרים פה כדי לקחת את לימודי הקסם שלהם לרמה הבאה ועל הדרך הם לפעמים מלמדים."
"אה. את חושבת שנשמור על קשר?"
"אני לא יודעת."
"את רוצה שנשמור על קשר?"
פניה מתרככות. "אולי כדאי."
אני משיב חיוך עדין.
נריה ואני מנצלים את השעות האחרונות שלנו יחד תחת צילו של העץ שלה. אני מקשיב לרשרוש העלים ברוח. האם היו סימנים שגייל היה רע? חוסר הזיכרון שלו על החיים הקודמים שלו והקשר המסתורי שלו לכנופיית הקוסמים השחורים היו רמזים. אבל ההתנהגות שלו סיפרה סיפור אחר. הרגשתי את הלב שלו. והיה לו לב טוב. אבל כנראה שהוא רק העמיד פנים כל הזמן הזה. אני מניח שהוא היה יכול לרמות אותי עם הקסם שלו בלי שבכלל אדע. איזה טיפש הייתי. הייתי צריך להיות יותר חשדן. סמכתי עליו כי הוא היה נחמד אלי. וכל כך הייתי זקוק לחבר. נתתי לרגשות שלי לעוור אותי. אם ככה אני מרגיש, איך מרגישה נריה? כרגיל מחשבותיה שקטות וכמעט בלתי נשמעות. אבל אם אני מתאמץ, אני יכול להרגיש את הרגשות שלה. הרגשות שלה הם סערה גולמית של תחושות. אולי אני יכול לעזור לה לעשות קצת סדר?
"אני כועס על גייל שרימה אותנו. ואני כועס על עצמי שלא חשדתי בכלל", אני אומר.
"חשבתי שהוא בצד שלי", היא אומרת בקול חלש. אני חש את הסערה בתוכה מתערבלת. "אבל הוא… אף אחד אף פעם לא הבין אותי." היא שומטת את מבטה.
"אני מבין אותך", אני אומר בעדינות.
עינייה האדומות נוקבות בי.
"אני יכול לשמוע מחשבות של אנשים. לא את הכל ולא תמיד. אני לא ממש שולט על זה." אני מחליט להסביר. מקווה שזה לא ירחיק אותה ממני.
"אז על מה אני חושבת?"
"המחשבות שלך מאוד שקטות. קשה לי לשמוע אותן. אם אני מתאמץ אני יכול להרגיש חלק מהרגשות שלך. אני מצטער שלא סיפרתי לך קודם."
"ולא ידעת שגייל מסתיר דברים?"
"לא יכולתי לדעת. יש אנשים שהמחשבות שלהם מוגנות כמו המחשבות של סטרו ושל המאסטרים."
היא לא משיבה במילים, אלא בתחושות שהיא משדרת אלי.
"אני שמח שזה מקל עליך. אף פעם לא פגשתי אדם שאני יכול להרגיש את הרגשות שלו. ויותר מזה, להבין מה עובר עליו בלי מלל. בלי לציין שרוב האנשים לא אוהבים שאני יכול לגשת לראש שלהם. כמובן ש-"
ידה הקרירה נוגעת בידי, גלי חום מטיילים בגופי. אני מרגיש שאני צריך לקחת את היד בחזרה לעצמי, אבל אני לא באמת רוצה. אני לא חושב שאני יכול לעשות את מה שהיא מבקשת ממני. לא אחרי שגייל ברח. לא לפני שאני עוזב אותה. אז אני לא מזיז את ידי הנוקשה הנחה על הדשא הלח מתחת לידה הקרירה.
אני מרגיש שינוי באוויר. נריה ואני מנתקים במהירות את ידינו. סטרו מופיע לפנינו.
"מייק, הגיע הזמן ללכת", הוא אומר. "תוכלו כמובן לשמור על קשר טלפוני."
אני קם ומעיף ממני את הלכלוכים לאט. אני מתעכב בכוונה כדי לתפוס עוד הצצה על נריה. היא יושבת שם קפואה. אבל אני מרגיש שיש בה תקווה. תקווה לימים טובים יותר עבורה. תקווה לשינוי בחיים שלה. ואני נרגש לדעת שזה בזכותי. עדיין עצוב לי להתרחק ממנה אחרי שהיא התחילה להיפתח אלי.
בפלנו מופרי היום רק מתחיל. קרניי השמש החמות מוכרות לעורי. אני עובר דרך חדרי להתכונן ליום הלימודים. אני רואה שהמיטה השניה מסודרת ואני לא רואה את החפצים של שֶיְינִיר. אני לא יכול להגיד שאני מופתע מדי. הוא בטח היה חלק מהמזימה של הכנופייה. לפחות לא אצטרך לחלוק חדר עם אדם מסתורי ומסוכן.
אני אוסף את הציוד הדרוש ליום שעומד לפני. כשאני יוצא מהחדר אני מוצא את סטרו ואת המנהלת. לרגע הכל הרגיש כל כך רגיל ששכחתי שברחתי מבית הספר.
"אם תברח מבית הספר פעם נוספת, לא תהיה לי ברירה אלא להשהות אותך מבית הספר", מזהירה אותי המנהלת.
"בסדר", אני משתדל לא לגלגל למנהלת עיניים. אני יודע שהחלופה היא לקוות שבית הספר "קסם", שמגיעים עליו מכל היקום, יסכים לקבל אותי ואז אצטרך להגיע לשם ולהתנהל מול השעות שלהם. הבעיה היא שאין להם פנימיה. ולי אין בית. אז אצטרך גם למצוא משפחה מאמצת או משהו. זה לא בלתי אפשרי, אבל לא כיף במיוחד.
אני מתיישב בסוף הכיתה. כשהיא מתמלאת תלמידים, אני מגלה שלא אכפת להם במיוחד ממני. אני שוב אף אחד עבורם. אני לא יודע למה העזתי לחשוב שהם יעריכו אותי על ניסיון הבריחה שלי. אה, עכשיו אני מבין. הם לא מעריכים את הניסיון שלי כיוון שנכשלתי: אני שוב כאן. נו, טוב. אני מקווה שהשיחה שלי בהמשך היום עם נריה תהיה טובה. לא הספקתי להגיד לה שאני פחות שומע מחשבות ממרחק. האם עדיין אצליח להבין אותה באותו האופן? האם נוכל לשמור כך על קשר?
בכל אחד משבעת השיעורים שיש היום המורה מטילה עלי להשלים את כל החומר שפספסתי ולהגיש אותו. יופי, אחרי כל מה שקרה, לא יהיה לי זמן לנוח. זה כנראה המחיר שאני צריך לשלם על שרציתי לעזור לחבר שאינו חבר אמיתי.
אני לא יודע איך היום הזה הצליח לעבור. ואפילו התקדמתי יפה עם העבודות שלי. וכאן אזכיר שאין לי חברים להעתיק מהם. הייתי באמת צריך ללמוד בעצמי. והגיע הזמן שלי לדבר עם נריה. אני פותח את הטלפון וההולוגרמה שלה מופיע לפני. אני מתחיל לספר לה על היום שלי בשטף מלא רגש של מילים. אני מצפה ממנה לתגובה, אפילו משהו קטן. אבל אני לא מקבל ממנה כלום. אפילו לא סימן שהיא שמעה אותי. אני מתגעגע לשיחות עם גייל. ואני כועס על הגעגוע הזה.
"נריה?" אני שואל, נואש לקבל משהו ממנה.
היא לא משיבה. אולי היא חושבת שאני מרגיש אותה?
"נריה, אני לא יכול לדעת מה עובר עליך מהמרחק הזה. אני מצטער." אני נותן לה רגע לתת את דעתה.
אבל כמובן שהיא לא אומרת דבר. אני רואה מעט אכזבה בפניה. ואני יודע שהיא צריכה קשר אנושי ומבין, אבל אני לא חושב שאוכל להתמודד עם זה. והיא בוהה בי בעיניה הכחולות מלאות הכאב. ואני לא רוצה לדחות אותה. אבל אני לא יכול. לא עכשיו.
"אני מצטער, נריה, אני לא יכול לנהל איתך שיחות חסרות מילים בטלפון. אני באמת מצטער."
ולפני שאני משנה את דעתי, אני מנתק את השיחה.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
אהבתםן? שתפו עם כל החברים!
אל תשכחו לחזור בעוד שבועיים לפרק הבא!
מוזמנים לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות.
Comments