בפרקים הקודמים:
התוכנית הגדולה נחשפה וגייל ברח. מייק מנסה להמשיך את חייו.
שבע שנים עברו. מייק סיים את לימודיו ומתחיל לבנות את עצמו. לשם כך, הוא מנסה להתגייס לצבא היקום.
אני ממתין. שוב אני מוצא את עצמי ממתין. הפעם אני ממתין לדבר משנה גורלות. אני ממתין לגלות אם הצבא יקבל אותי ולאן. זאת לא הצהרה, אלא שיחה. פקיד יגיד לי מה הצבא מציע לי ולי תינתן הזכות לבחור אם אחת האפשרויות מתאימה לי.
עברו שבועיים מאז שהגעתי למחנה המיון והגיוס של צבא היקום. את רוב זמני פה הם ניצלו כדי לגרור אותי מצד אחד של המחנה לשני לשם מבחנים פיזיולוגיים, קוגניטיביים ונפשיים. עשיתי את מיטב יכולתי. אני מקווה שזה מספיק.
במחנה הזה יש אלפי אנשים ואף אחד לא רצה לדבר איתי, לא משנה כמה ניסיתי. אני יודע שזה בעיקר כי הם עסוקים בניסיון לעבור את כל המבחנים. לפחות כשהיו מבחנים בקבוצות, הם שיתפו אותי. זה כבר שיפור ביחס לנידוי בבית הספר.
רוב המבחנים נעשו בסביבה ללא קסם, כך שלא יכולתי לשמוע את התשובות הנכונות. כל פעם שנכנסתי לאזור חסר קסם, הרגשתי את אנרגית הקסם יוצאת ממני. זה הרגיש כאילו חלק מהנשמה שלי עזב. לפחות השקט שכיבוי הכוח שלי סיפק, היה מאוד נעים. למזלי נתנו לי לישון באזור חסר קסם כדי ששום מחשבות לא יפרו את שנתי.
בנוסף נערכו ראיונות אישיים. בחלקם יכולתי לשמוע את מחשבותיהם ובחלקם האחר לא. אני לא יכול להפסיק לחשוב האם התנהגתי לשביעות רצונם או לא. האם אמרתי את מה שהם צריכים או רוצים לשמוע?
"מייק", פקיד יוצא מהחדר. סוף סוף הגיע הזמן לתשובות.
אני ממהר להיכנס לחדר הקטן ולהתיישב על הכיסא.
הפקיד מעביר את עיניו על הצג האלקטרוני שלפניו ואומר: "בהתבסס על המבחנים שעברת, נראה שהתפקידים שינצלו את היכולות שלך באופן מיטבי הם תפקידים מול אנשים. השאלה היא כמה מוטיבציה יש לך כדי לשרת מאחורי קווי האויב."
"אילו אויבים יש ליקום?"
"המידע הזה מסווג."
"מה האפשרויות של התפקידים?"
"לדוגמה: תחקור שבויים, ניהול חיילים, ריגול ועוד."
ליבי מחסיר פעימה. ריגול. אני חושב שמצאתי את היעוד שלי בעולם.
הפקיד חוקר על מקור המוטיבציה שלי לשרת בצבא היקום. בסיום השיחה הוא מגיש לי מערכת אימונים להכשרתי כמרגל. הוא מוסיף שהתפקיד לא מובטח לי ואצטרך להוכיח את עצמי לאחר ההכשרה. כשאני מסתכל על המערכת, אני רואה שהיא עמוסה ביותר. המערכת תקפה לשלושה חודשים. היא מלאה באימונים פיזיים, שיעורי לחימה ללא קסם, לחימה עם קסם וחידוד כוחות על. אני נושם נשימה עמוקה ומנסה לא לתת לקושי הקרב להוריד את מצב רוחי. לפחות עכשיו אני יודע שיהיה לי עתיד בצבא, גם אם אני לא יודע מה הוא.
את שאר היום אני מנסה לנצל במנוחה לפני שאהיה רכוש רשמי של הצבא. אבל הזמן קצר ועובר במהרה.
בוקר חדש עולה. האימונים מתחילים. התשה פיזית במיטבה. לפחות אני לא היחיד שמשתרך מאחור כששולחים אותנו לרוץ. מתוך הרגל, אני לא מחפש ליצור קשרים חברתיים. הם גם ככה לא ירצו לדבר איתי. ולמרות הכל, אני מרגיש פחות בודד.
אחרי ריצת הבוקר, מגישים לנו אוכל. ואני כבר כל כך מותש ורוצה שכל האימונים יהיו מאחורי.
מאוחר יותר יש שיעור לחימה. מזל שהשרירים שלי עדיין לא תפוסים. ללא רחמים במשך שעה מלמדים אותנו מהלכי קרב. שותלים בנו את העקרונות של הגנה עצמית. כל חייל חייב להיות מסוגל להגן על עצמו בעזרת קסם וללא קסם בהתאם ליכולות שלו. לפני שאני ממשיך לשיעור הבא, אני קולט שלא שמתי לב בכלל מי איתי כאן. במהלך הסריקה המהירה, אני נתקל בתווי פנים מוכרים. אני מנסה להיזכר מאיפה מוכרים לי הפנים. אני מתחיל לזרוק שמות אפשריים.
"נָריַה?" אני כמעט לוחש. "נָריַה!" אני קורא חזק יותר.
הגבות שלה מתכווצות כשהיא מרימה את מבטה אלי. "מייק?"
"נריה", אני אומר שוב. אני חש את זרם המחשבות שלה. הוא יותר ברור מהפעם האחרונה שראיתי אותה לפני כשבע שנים.
"מייק", היא אומרת שוב. השרירים שלה נרפים. החיוך על פניה חם ונעים.
"מה את עושה פה?" אני שואל.
"אני יכולה לשאול אותך את אותה השאלה."
"שאלתי קודם."
"אני חושבת שהגיע הזמן להראות בגרות, אתה לא חושב?"
"מה יש לי לספר? סיימתי את הלימודים בפֶּלֶנוֹ* מוֹפְרִי והחלטתי שהגיע הזמן לברוח מהמקום. והינני כאן. מה איתך?"
"סיפור דומה. הרגשתי כלואה בחיים שלי, עם המשפחה שלי, בכוכב הלכת שלי. אני כאן כדי לבנות לעצמי חיים אחרים."
"מאיזה כוכב לכת את מגיעה?"
"נולדתי וגדלתי בפלנו מילֶרוֹסָטֶא", היא עונה. אני לא רואה בה את האדישות של פעם. או שזה היה ניתוק רגשי? אני זוכר שלמדתי על כוכב הלכת הזה. החיים שם מאוד קשים הרי אין להם שמש. אולי בגלל זה נריה נשלחה לפלנו ההתמחויות כדי ללמוד קסם. אם אני לא טועה, הם מעדיפים שם קסם על טכנולוגיה. והם משתמשים בקסם כדי לייצר לעצמם אור.
אני רוצה להמשיך לדבר עם נריה ולגלות מה גרם לה להיפתח כך, אבל הזמן לוחץ עלי להגיע לשיעור הבא.
רגלי הדואבות מובילות אותי לשבת על הרצפה במתחם. אני מקווה לתת לרגלי רגע של מנוחה לפני שהמדריך יגיע.
"שבו", אומרת לנו המדריכה או שצריך להגיד מורה ללחימה בעזרת קסם.
כל החיילים העומדים מתיישבים באנחה.
למזלנו השיעור הזה נינוח יותר. היא עושה לנו הקדמה בנושא אנרגית קסם ואיך משתמשים בקסם ללחימה. היא גם מספרת לנו מה אנחנו צפויים ללמוד בשיעורים איתה. אבל בשלב הזה, אני לא מתאמץ להקשיב ולקלוט.
אחרי ארוחת צהריים, מגיע השיעור האחרון להיום.
השיעור הזה מתקיים בחדר גדול שהכיסאות מסודרים בו במעגל. בשלב הזה של היום, מושב עם משענת הוא פינוק.
"בשיעור הזה תחזקו ותחדדו את כוחות העל שלכם", אומרת המדריכה. "ההגדרה של כוח על היא כל יכולת שקוסם יכול לבצע בקלות ובעזרת פחות אנרגית קסם ביחס לקוסמים אחרים.
"במרחב המוגן הזה", היא ממשיכה. "תהפכו לשליטים של היכולות שלכם במקום לתת להן לשלוט עליכם. לכל אחד מכם יהיו משימות אחרות. בשיעורים הקרובות נתאמן על היכולת שלנו לעצור את הכוחות שלנו. נעשה זאת על ידי מיקוד בדבר אחר."
אני מוצא שהשיעור מאוד מרגיע. היא מנחה אותנו לחשוב על משהו שיכול לעזור לנו להתרכז בו. משהו נעים. אני חושב על הפעם האחרונה שהייתי עם גייל ונריה בפלנו ההתמחויות. הייתה לי נעימה הדרך שרוח הסתיו ליטפה אותי. האנרגיות של נריה ליד גייל היו כל כך מתוקות. וגייל היה מלא באנרגיות חיוביות.
בזיכרון הזה אני צריך להתמקד בכל פעם שאני לא רוצה להשתמש בכוחות שלי. אבל למה שארצה לכבות את הכוחות שלי? וגם הדרך הזאת תמנע ממני להיות מחובר לסביבה בכלל. אז אני לא חושב שאני מבין את הקטע עדיין.
כשאני יוצא מהכיתה, משהו קר נוגע בי מאחורה.
"זוז", אומר קול מאחורי. הקור שמקורו בגב שלי מתפשט ואני מזרז את רגלי.
לאחר שאני יוצא מהבניין והקור נפסק, אני מסתובב אחורה ורואה פנים כעוסות של אישה צעירה. היא הייתה אחת מהתלמידות בשיעור של כוחות העל. זה גורם לי לתהות איך הכוחות שלה פועלים ועד כמה הם מושפעים ממצב הרוח שלה. האם גם שלי מושפעים מהרגשות שלי? כי נראה לי שהכוחות שלי מושפעים מרגשות של אחרים.
אני מרגיש שהיא מתכוונת להיעלם ברקע בדרמטיות. מתוך סקרנות, אני מנסה להאזין למחשבות שלה. המחשבות שלה עשויות מקרח. אני מנסה להיכנס ולהבין מה תוכן המחשבות, אבל הקור של המחשבות שלה מרחיק אותי. כשאני נהדף מהמוח שלה, אני שומע מילה: "קאי".
"קאי", אני אומר בקול, כמעט בלי לשים לב.
היא מסתובבת אלי. הפרצוף שלה נראה כעשוי קרח. אני רוצה להסתובב ולרוץ בשיא המהירות, אך רגליי קופאות במקום. "מה אתה רוצה?" הקול שלה חודר אלי כמו קור של שיא החורף.
אני מנסה לעצור את שיניי הרועדות ולמרוח חיוך על שפתי. "היי", אני מוצא מבין שפתיי.
היא בוחנת אותי בעינייה, אני מרגיש שהיא מחפשת בי פגמים. "מה כוח העל שלך?"
"אני… אני יכול לשמוע מחשבות", אני מסנן מבין שפתיי. ואני מרגיש את אחיזת הקור שלה מתחזקת עלי.
"הא. על איזה מספר אני חושבת?"
"אני לא יודע, אני לא יכול לשמוע את המחשבות הקרות שלך."
היא מחייכת אלי, מסתובבת והולכת. הקור משחרר אותי ואני מתחיל לחשוש.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
ההמשך יתפרסם פה בעוד שבועיים.
מוזמנים לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות.
קראתי בנשימה עצורה. לא הרגשתי שהזמן עובר. יש לך כישרון לברוא דמויות מלאות עניין.