התוכנית הגדולה:
מייק פגש את גייל כשהופיע בפֶּלֶנוֹ* מוֹפְרִי ללא עבר. הפעם האחרונה שהשניים התראו הייתה כשגייל ברח עם כנופיית הקוסמים השחורים.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
בפרקים הקודמים:
שבע שנים עברו. מייק התגייס ליחידה בצבא היקום שרודפת אחר ארגוני פשע.
קאי הם לוחמים ביחידה של מייק. כוח העל שלהם הוא חימום וקירור, ויצירת קרח או אש במאמץ.
היחידה מנסה להתחקות אחר כנופיית הקוסמים השחורים. לשם כך, הם פשטו על בסיס שאסף מידע מודיעיני על גופים ביקום באופן לא חוקי.
וָלֵנס המפקדת החליטה שאנחנו צריכים להישאר בבסיס הפעולה של ארגון המודיעין האסור שחשפנו ולהמתין לבואו של שייניר. את הזמן הזה אנחנו מנצלים לפירוק הבסיס ולחשיפת סודותיו. עלי מוטל להיות ערני למוחות של אנשים שמתקרבים. היכולת שלי לשמוע מחשבות, לפעמים נותנת לי תפקידים מעצבנים. אני מוביל שני חיילים לקבוצה של אנשים שמתחבאים בחדר סודי. לוקח לנו זמן למצוא את הגישה לחדר. המידע בראש של האויבים שלנו ממשיך לסייע לנו להתקדם. אני מנסה להשאיר את אוזני המנטליות פתוחות, אבל גם לא להקשיב למחשבות של החיילים ביחידה שלי. מגיעה להם פרטיות. למזלי, סביב המוחות של רובם מוצבות חומות, כך שאני צריך להתאמץ כדי לדעת על מה הם חושבים. מוח אחד מושך במיוחד את תשומת ליבי. קאי. המוח שלהם פולט היום חמימות לא רגילה. חמימות שמושכת אותי להיכנס ודוחקת אותי החוצה באותו הזמן. אני לא יודע מה לעשות. האם לגשת אליהם? אני יודע שקאי מחבבים אותי. אבל אני לא יודע אם אני יכול להרשות למוח שלי להתמלא מחשבות רומנטיות דביקות.
כולנו מותשים ועייפים כשהשמש בחוץ מגיעה למרכז השמיים. כל האנשים שהיו במקום הועברו למתקנים אחרים של צבא היקום לשם חקירה וכליאה. קצת כואב לי עליהם. שמעתי את המחשבות שלהם, רובם לא אנשים רעים. הם לקחו בזה חלק בלית ברירה. הם היו זקוקים לכסף כדי לשרוד. לרובם יש משפחות באזור. משפחות שזקוקות לכסף הזה. ומה הם יעשו עכשיו? ולנס אמרה שזה לא התפקיד שלנו לדאוג להם ויש גופים אחרים ביקום שזה תפקידם. המצב הזה גורם לי לתהות אם בחרתי בדרך הנכונה.
לאחר שאנחנו סורקים את המקום ומוודאים שאין חומרים מסוכנים או קסמים לא רצויים, אנחנו מסדרים את חדרי השינה לשימושינו. החיילים יעשו תורנויות ביניהם, בנוסף לקסמים ואמצעים טכנולוגים שהם מציבים במקום כדי להגן על עצמנו בשטח העוין הזה.
"קאי, תגידו", אני אומר כשאני מוצא רגע בו אנחנו יחסית לבד. "מה המשמעות של השורות 'חזקי נפשך, אמץ ליבך'?"
פניהם מבולבלים. "אה, זה", הבנה מאירה את פניהם. "זה… חלק משיר ששמעתי במחנה צבא היקום. אני כבר לא זוכרים את ההמשך או את המקור שלו. אבל זה תפס אותי."
"הא", אני משיב. אני תוהה מאיפה זה הגיע. האם זה חלק משיר שמפורסם בחלק של היקום? למה השיר הזה מנוסח בלשון מעורבת? אולי בשפת המקור אין מגדר בכלל וכך בחר המתרגם?
אני מאוכזב מהתשובה של קאי. ציפיתי לסיפור מעניין יותר. חשבתי שזה משהו שקאי הביאו מהבית. אבל נראה שלא לכל דבר יש משמעות גדולה כל כך, כמו שאנחנו רוצים להאמין.
במהלך השתיקה הזאת אני מבין שעכשיו יש לי הזדמנות לדבר עם קאי עלינו. אבל מה אני רוצה שיהיה? האם אני צריך להגיד להם שאני יודע שיש להם רגשות כלפיי? האם אני בכלל רוצה לפתוח את הנושא? אני לא יודע מה עובר להם בראש. אני לא יודע מה אני אמור לעשות.
"אז…" קאי אומרים ומחפשים מילים. הגוף של קאי נע בחוסר נוחות עדינה.
אני משחק בידיי.
קאי פותחים את פיהם, אך מילים לא יוצאות. מבטם מוסט ממני. ואני יודע מה הם רוצים להגיד.
אני מחליף את משקל הגוף בין רגליי.
"אמממ…" קאי מגרדים את הגבה שלהם.
אני נושך את שפתי בעדינות. אני תוהה כמה עוד אוכל להחזיק בזה לפני שאברח.
"תקשיב", קולם חלש, פניהם מושפלות. זהו ניגוד מוחלט לדרך הביטוי הרגילה שלהם. לרוב קאי מביעים שפע של ביטחון עצמי. תמיד בכוחותניות. לא העזתי לדמיין שיש להם צד עדין.
"אני חושב שאני יודע", אני אומר בשקט.
הקלה מורגשת על פניהם. "ומה אתה חושב?" קולם עדיין מהוסס. אני שם לב לרעד קטן שהם מנסים לעצור.
"למען האמת, אין לי מושג", אני אומר.
"אה", כל השרירים של קאי נרפים. אני יכול לטעום את האכזבה המרה הזאת. יש לה טעם של דמעות.
"לא בקטע כזה, קאי", אני אומר בקול עדין. "אני מתכוון שאני לא יודע מה היא אהבה. אף פעם לא הייתי מאוהב. רוב חיי עשו עלי חרם."
"אילו היית מרגיש, היית יודע." קולם מריר.
"אני… ומה אם הייתי רוצה לנסות?"
"ומה אם אני יודעים מה אני רוצים ואני רוצים אדם שיודע מה הוא מרגיש?"
"אני מצטער. אני לא יכול להבטיח שום דבר. אני בטוח אהיה בן זוג גרוע. אני בטח גם חבר גרוע", אני מנסה להקליל את האווירה.
בתגובה לירידה על עצמי, קאי מחייכים. "לגבי החלק השני, אני יכולים להעיד שאתה דיי בסדר. לגבי החלק הראשון, אני לא יודעים."
"תודה", אני מחייך ברוך. עצב עדין מורגש על פני. "אני מקווה שזה לא אומר שאתם הולכים להתרחק ממני עכשיו."
"מה פתאום. לא תוכל להסתדר יום אחד בלעדי", קאי מגחכים.
"אני מניח שאתם צודקים. ומה אם תתנו לי זמן? אולי אגלה שאני יכול לפתח רגשות כלפיכם?"
"רגשות לא עובדים ככה."
"אני מניח שאני צריך להקשיב לכם, אבל היקום רחב ודברים עובדים שונה באזורים שונים של היקום. אני רק צריך לחשוב על הרגשות שלי כלפיכם. אני פשוט לא יודע עדיין."
"כל החיים לפניך. לך תחשוב כמה שאתה צריך. רק אל תצפה ממני עדיין להיות כאן ופנוים כשתהיה מוכן", מעט עצבנות נשמעת בקולם. אני יכול להבין אותם.
"אתם צודקים. אני מצטער. אבל… אני באמת לא רוצה לשקר לכם ולפגוע בכם. אני צריך זמן. זאת הפעם הראשונה שלי."
"אמרתי את דבריי", הם אומרים והולכים.
עכשיו אני מרגיש רע. איך הם עשו את זה? איך הם גרמו לי להרגיש כאילו הם דוחים אותי? איך הם גרמו לי לנסות לשכנע אותם לתת לי הזדמנות? זה כנראה קאי. הם כאלו מסתוריים. נורא קשה לי לא לדעת על מה הם חושבים.
לאחר כיבוי האורות, אני מוצא את עצמי בוהה בתקרה. מעט אור נשפך עליה. צבעה חלק. קשה לי להבחין בצבע. כרגע זה נראה לי אפור חום. אני לא מוצא פגמים או סדקים. אני חושב על קאי. אני מנסה לדמיין את מה שקאי דמיינו כשחשקו בקשר רומנטי-מיני. איך הם רוצים שדבר כזה יתנהל בסביבה הזאת? אני אומר לעצמי שהגיע הזמן לעצור את זרם המחשבות וללכת לישון. אוכל להמשיך לחשוב מחר על הנושא.
בארוחת הבוקר, אני מרגיש את קאי סגורים ומרוחקים ממני. אני חושש שהם שינו את דעתם לגבי והולכים לסיים את החברות בינינו. מה אני מרגיש לגביהם? הגוף שלי מלא תחושות. אבל אני לא יודע איך להתחיל לתאר אותן. זה כמו תולעת שזוחלת מתחת לעורי. היא מעוררת אי נוחות באזור בו היא עוברת, אבל גם מעבירה שם תחושות מתוקות. אני מוצא שעכשיו הלב שלי פועם בחוזקה. אני פוקד על עצמי לנשום נשימות עמוקות דרך האף. האם התחושות האלו היו שם גם קודם?
אני לא טוב מספיק בשביל קאי. הם צריכים מישהוי אחר, כמו שהם אמרו אתמול. הם צריכים אדם שיודע מה הוא מרגיש. לעולם לא אוכל לספק את קאי. אף פעם לא אהיה טוב מספיק עבורם. עדיף לי לוותר על המחשבות עליהם. זה רק יביא כאב לשנינו.
מה אני בכלל צריך? אני צריך למצוא את גייל. לשם כך, אני צריך להיות מרוכז במשימה. אני לא יכול להרשות לדעתי להיות מוסחת.
אני מרגיש שאני הולך במעגלים סביב הרגשות שלי. אולי אני צריך להרשות לעצמי לבדוק מה אני מרגיש?
אני מודה בליבי לוולנס שדואגת להשאיר אותי עסוק כל היום. אין הרבה זמן להיות מאוהב בזמן שמנסים לגלות את הסודות הנוספים של המקום הזה. היום מצטרפת אלינו יחידה נוספת שתעזור לנו בפיענוח המידע. תפקידנו הוא לעשות להם סיור במקום ולחלוק את הידע שלנו. לספר להם דברים רלוונטים שראינו. הם ילכו כבר היום עם כל המידע שהם צריכים. ואנחנו נישאר כאן ונקווה ששייניר יגיע. ניסיתי להגיד לוולנס שלא בטוח שהוא יבוא עכשיו אחרי שפרקנו את המקום. אולי הוא יגלה שאנחנו כאן. אבל ולנס פוקדת עלי לסמוך עליה.
אני נותן להרגלים הישנים שלי להשתלט עלי במהלך היום. אני חופר במוחות של הנוכחים, עד כמה שאני יכול בלי שידעו. אני מנסה לגלות מה הם באמת חושבים שהתרחש כאן. אני מנסה למצוא מידע על גייל. אך לצערי, אינני מצליח לגלות מידע חדש.
גייל, חשבתי שכשהטלנו את קסם אי הסודות, נשאר חברים לנצח. איפה אתה? למה ברחת לי?
כשיורד הלילה, משהו מושך אותי החוצה. בחוץ אני רואה שני ירחים מתחילים להתמלא. אני מרגיש את זרם המחשבות הקר של קאי ומגלה שהם עקבו אחרי החוצה.
"יפה הלילה", הם אומרים. קולם עדין ומלא השתאות.
"אכן", אני משיב.
רחש קטן מפלח את הדממה.
"אתם שומעים את זה?" אני שואל.
"את מה?" קאי משיבים ואני מבין שהקול הזה בראש שלי. הוא מתגבר ומתחזק.
"הוא כאן."
"מי כאן?"
"שייניר", אני מרגיש את קולי חורק.
קאי מגששים אחר ידי ואוחזים בחוזקה. ידם קרה, אך נותנת לי ביטחון לבאות.
ההמשך יתפרסם פה בעוד שבועיים.
מוזמנים לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות.
Comments