התוכנית הגדולה:
מייק פגש את גייל כשהופיע בפֶּלֶנוֹ* מוֹפְרִי ללא עבר. הפעם האחרונה שהשניים התראו הייתה כשגייל ברח עם כנופיית הקוסמים השחורים.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
בפרקים הקודמים:
שבע שנים עברו. מייק התגייס ליחידה בצבא היקום שרודפת אחר ארגוני פשע.
קאי הם לוחמים ביחידה של מייק. כוח העל שלהם הוא חימום וקירור, ויצירת קרח או אש במאמץ. מייק יודע שלקאי יש רגשות כלפיו. האם יתפתח משהו בין השניים?
היחידה מנסה להתחקות אחר כנופיית הקוסמים השחורים. לשם כך, הם פשטו על בסיס שאסף מידע מודיעיני על גופים ביקום באופן לא חוקי. לאחר שגילו את כל סודות המקום, שייניר הגיע.
פעם האמנתי שאהבה גוברת על הכל. האמנתי בכל הסיפורים בהם הגיבורים מקריבים הכל בשביל אהבה וכך מוצאים את אושרם.
אומנם הפסקתי להאמין בזה כשההורים שלי נרצחו. במשך שנים לא האמנתי שאוכל למצוא אושר. עד שפגשתי את גייל. איתו הכל היה שונה. יכולתי לדמיין עתיד אחר איתו. עתיד שמח יותר. עתיד בו לא אהיה מנודה חברתית. אבל הוא הלך ולקח איתו את התקווה ואת האמונה. בשנים שאחרי הבנתי שחיים טובים לא יבואו אלי, אני צריך לבנות אותם. לכן אני כאן עכשיו. אני על חללית של צבא היקום. אנחנו מוסרים את שייניר למתקן כליאה לפושעים מסוכנים. נגיע לשם בעוד כמה ימים. שם שייניר יעבור תחקור. התקווה שלנו היא שהוא ימסור פרטים לגבי בסיסי פעולה או מקומות מסתור אחרים של כנופיית הקוסמים השחורים.
אני מסתכל על החלל החיצון שנשקף לעיניי מבעד לחלון בחללית. נקודות האור שמנקבות את החושך מושכות אותי. הן רוצות לבלוע אותי. אבל אני לא מוכן עדיין. יש כמה תשובות שאני צריך לקבל לפני. ושייניר הולך לתת לי כמה.
אני יודע שוָלֵנס המפקדת פקדה עלינו לא ליצור קשר עם האסיר בהתאם להנחיות מהיחידה החוקרת. יש לזה כנראה היגיון. אבל אני מרגיש שאני חייב לדבר איתו. לסגור כמה קווים שהוא השאיר פתוחים לפני שנים.
אני קומץ את ידיי לאגרופים, מנסה לעצור את עצמי מפעולה פזיזה. אני מנסה לבחור את המעשה הנכון, אבל אני לא יודע מה נחשב נכון עכשיו.
הטמפרטורות בחדר צונחות. האוויר הקר מכאיב לריאותיי. אני מסתובב ומפנה את פני לקאי. אני מנסה להבין למה הם מקררים את האוויר בחדר. אני בכלל לא מנסה להוציא תשובה מהמחשבות שלהם. גם הבעת פניהם האטומה לא נותנת סימן. אני לא יודע אם לשאול אותם משהו או שעדיף לשתוק. לאחרונה ההתנהגות שלהם מאוד לא ברורה. לפעמים הם חמים כלפיי ומתקרבים אליי, אבל לפעמים הם קרים ומתרחקים ממני. ההתנהגות הזאת מצידם מבלבלת אותי. מה קאי רוצים שאעשה? האם הם עדיין בקטע שלי?
ואיך כל זה מרגיש לי? מה אני רוצה? לא רציתי ששום דבר ישתנה בינינו. היה לי טוב כמו שזה היה. מוזר איך שהתאהבות יכולה לעשות באלגן כזה גדול. האם לא אמור להיות משהו נגד פיתוח קשרים רומנטיים עם אנשים מהיחידה? מעולם לא שמעתי שום חוק שנוגע לאהבה בהקשר של הצבא. כן, טוב, זה בטח מטומטם לעשות כזה. זה רק יגרום לאנשים לרצות יותר.
מבחינתי קאי ואני יכולים לחזור לקשר שהיה לנו קודם. אבל נראה שקאי לא יכולים. ואני דואג להם. אני לא רוצה להשאיר אותם להתמודד לבד עם הרגשות שלהם. אני לא יודע מה לעשות. אני מרגיש שאני צריך לעשות משהו. ואני מאוד חושש לפגוע בהם. וכל מילה שאגיד יכולה להרוס הכל.
קאי לוקחים את רגליהם ויוצאים מהחדר. מיד הטמפרטורות עולות בחזרה. אני מרגיש שגופי רועד מהקור שעטף אותי. לא שמתי לב כמה קר נהיה לי. אני לוקח נשימות עמוקות ומשקיט את הרעד בגופי. אני מסיט את מחשבותי לנושא אחר: מה תעשה לי ולנס המפקדת כשהיא תתפוס אותי מדבר עם שייניר? מחוץ לתא בו הוא מוחזק מוצב שומר בכל עת. כן, כל עונש שווה את ההשלכות, אני אומר לעצמי.
כשאני רואה את מריאן שומרת, אני קולט שאין לי תוכנית.
"היי, מייק, תוכל להחליף אותי לרגע בזמן שאני הולכת לשירותים?" היא אומרת בטון נעים. תודה, יקום, על שסיפקת לי עזרה.
"בטח", אני משיב והיא הולכת בצעדים חפוזים.
"מייק", הוא אומר לי כשאני מחליק לתוך החדר.
"שייניר", אני מחזיר אליו.
"תראה מה יצא ממך: חייל! בחיים לא הייתי חושב שאתה תתגייס לצבא היקום." בקול שלו אפשר לשמוע זלזול והפתעה. אני לא יכול לדעת על מה הוא חושב כיוון שהמוח שלו אטום לחלוטין.
"הלוואי שיכולתי להגיד שאני מופתע ממך."
"אני לא מאשים אותך. אתה רואה את מה שהם מספרים לך. השקר של היקום. מגיל צעיר נאלצתי לדאוג למשפחה שלי. מאז-"
"אתה משקר. אתה רוצה לגרום לי לחוש אמפתיה כדי שאשחרר אותך. זה לא יעבוד לך."
"תגיד, הם מלמדים אותך איך לחשוב או מה לחשוב?"
אני לא יודע מה קיוויתי לקבל או להוציא ממנו, אבל אני מבין שלא אקבל את מה שרציתי ממנו, לכן אני הולך. בחוץ אני נרגע לגלות שמריאן עדיין לא חזרה. אם יש לי מזל, אף אחד לא ידע. שייניר לא יספר.
"רצית לראות אותי, ולנס המפקדת?" מאוחר יותר באותו היום, אני מוצא את עצמי במשרד של ולנס. או עד כמה שאפשר לקרוא לחדר עם שולחן בחללית.
"אכן", היא סוקרת אותי במבטה. "אני יודעת שדיברת עם שייניר בניגוד להוראות."
פניי קופאות. אוי, היא יודעת. מה התוכנית הפעם? יקום, עזור לי. אני הודף את הרצון שלי לדעת מניין לה המידע.
"העונש שלך יהיה להכין אוכל ליחידה במשך שבוע", הקול שלה ענייני.
אני עוצם את עיניי לרגע ולוקח נשימה עמוקה. להכין אוכל זה עניין משמעותי בעולם הזה. היחידות הניידות לרוב ניזונות מאוכל שנוצר באמצעות קסם. אוכל מסוג זה פחות טעים, קל ומהיר להכנה, ואינו תופס מקום על החללית. על מנת להכין אוכל, הקסם לא נותן מספיק קיצורי דרך. בסופו של דבר, אצטרך לשבת ולפקח על הבישול. וזה יהיה על חשבון הזמן שלי לעצמי. לפחות יהיה לנו אוכל יותר טעים בשבוע הזה.
"עכשיו ספר לי את כל הנאמר בשיחה שלך עם שייניר."
כשאני חוזר בפניה על המילים, היא לא מראה את הרגשות שלה. אני לא יכול לדעת אם היא חושבת ששייניר דבר אמת או לא.
"האם יתכן שהוא סיפר את האמת?" אני שואל אותה.
"את זה ניתן ליחידת החקירה להחליט."
מה שאמר שייניר לא נועד לאוזניי. הייתי צריך להקשיב לוולנס ולא לדבר עם שייניר. אני מנסה לגרש מזכרוני את השיחה איתו. אני הודף את המילים שאמר. במיוחד את המשפט: "הם מלמדים אותך איך לחשוב או מה לחשוב?״ חשבתי שאני חושב עבור עצמי. מה אם אני טועה? לא, אני צריך להתמקד. אולי אני טועה מדי פעם, אבל זה בסדר. זה אנושי. כרגע אני חלק ממערכת גדולה יותר ואני פועל כדי לשרת אותה. אני לא חייב להבין את המשמעות של כל פעולה שאני נדרש לעשות. בחרתי לשרת בצבא היקום כדי לאפשר לעצמי חיים אחרים. אני צריך להתרכז בזה. לעשות את מיטב יכולתי במהלך השירות ולתת לעתיד להגיע אליי.
"בוקר טוב", הן המילים הראשונות שאני שומע בבוקר שאנו צפויים להגיע למתקן הכליאה. המילים האלו נהגות בחמימות בפי קאי.
אני משיב חיוך רחב ושמח שהיום קאי מראים חיבה. היום הזה הולך להיות טוב. לא ידעתי שלקאי יש השפעה כזאת עליי. עם הסיפור של שייניר, שכחתי לחשוב על הרגשות שלי כלפי קאי. איך אדם יכול לשכוח דבר שכזה? אולי קאי צדקו, אני באמת לא מתאים עבורם. אני חושב שאני צריך לדבר איתם. השיחה האחרונה שלנו על הרגשות שלנו כלפי השני, לא הייתה מוצלחת במיוחד. אני חושב שזה רק החמיר את המצב. היה עדיף אולי לא לדבר בכלל. עכשיו אני מרגיש שאני צריך להתרחק מקאי כדי לא לפגוע באף אחד מאיתנו. אבל אני לא רוצה. מה קורה לי? האם גם כך מרגישים קאי? לא מגיע להם לעבור את זה לבד. ומה אני עושה? אני לא אוהב את המצב הזה. אני רק רוצה לחזור לחברות שהייתה לנו קודם. אבל זה לא יקרה. אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור.
הבטן שלי מתכווצת. אני מרגיש שאני חייב להחזיק דעה בנוגע להמשך הקשר שלי עם קאי, אבל אני לא יודע. אני פשוט לא יודע. אני מרגיש שכל החלטה תוביל אותי למקום רע. אני לא יודע לאן אני צריך ללכת. לאן אני בכלל רוצה ללכת? היעד שלי הוא להתחיל חיים חדשים. יופי, אני בקושי יודע מה זה אומר. אני רק יודע שאני רוצה לעזוב את פלנו מופרי. האם זאת מטרה מספקת?
"מייק?" קאי פונים אלי. אנחנו יושבים לבד בחדר האוכל.
אני נושך את שפתי. אני לא יודע איך לנהל עכשיו שיחה עם קאי. אני מרגיש שיהיה יותר קל להילחם בעשרה לוחמים לבדי. ואני יודע שזה אומר שכל העצמות בגוף שלי ישברו והכל יכאב. אבל יהיה לי יותר קל להתמודד עם זה.
קאי לא אומרים דבר נוסף. האם הגבתי להם בכלל? האם עכשיו אני יכול להשיב? איך קאי עושים לי את זה בכל פעם? הביטחון שלי צונח לרצפה כל פעם שאני חושב עליהם. מה לא בסדר איתי?
סקרנות מרימה את מבטי לכיוון קאי. אני לא נתקל בנחישות ברורה. אני מניח שקאי גם מבולבלים. "אנחנו צריכים לדבר", אני אומר לבסוף.
"כן", הם משיבים.
"אבל אני לא בטוח שעכשיו זה הזמן. אני באמת רוצה שנדבר. אבל אנחנו צריכים לעשות את זה בנחת ובפרטיות."
"אני לא חושבים. אני חושבים שזאת לא צריכה להיות שיחה כל כך רצינית וחשובה. ככל שנדחה את זה יותר, זה יהיה יותר מלחיץ."
"אוקי, אז תתחילו."
"מה אתם עדיין עושים פה?" ולנס נכנסת ואומרת לפני שקאי מספיקים להגות צליל. "אנחנו נוחתים עוד מעט, לכו התארגנו."
קאי ואני מחליפים מבט אחרון והולכים לדרכנו.
ההמשך יתפרסם פה בעוד שבועיים.
מוזמנים לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות.
Comments