התוכנית הגדולה:
מייק פגש את גייל כשהופיע בפֶּלֶנוֹ* מוֹפְרִי ללא עבר. הפעם האחרונה שהשניים התראו הייתה כשגייל ברח עם כנופיית הקוסמים השחורים.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
בפרקים הקודמים:
שבע שנים עברו. מייק התגייס ליחידה בצבא היקום שרודפת אחר ארגוני פשע.
קאי הם לוחמים ביחידה של מייק. כוח העל שלהם הוא חימום וקירור, ויצירת קרח או אש במאמץ.
היחידה מנסה להתחקות אחר כנופיית הקוסמים השחורים. לשם כך, הם פשטו על בסיס שאסף מידע מודיעיני על גופים ביקום באופן לא חוקי.
העניינים בין מייק וקאי מתוחים לפני שמייק הופרד מהיחידה לכמה ימים. מה יקרה איתם עכשיו?
לא ידעתי שאפשר להתגעגע כל כך לבוקר על חללית. הבוקר על החללית מתגנב בשקט. לא שומעים ציפורים מצייצות או רוח מנשבת. רק את דממת החלל. מערכת התאורה הדיגיטלית מדליקה בהדרגה אור צהוב ורך. אני פוקח את עיניי לאט ועוקב אחרי התחזקות האור. צעד אחר צעד איטי אני נכנס לחדר האוכל. אני מחייך אל מריאן, ולנס המפקדת ועוד כמה חיילים שבחדר. אני באמת שמח לראות את כולם. אבל יש אדם אחד שאני רוצה לראות במיוחד. ואני תוהה היכן הם מתחבאים.
אני לא מצליח למצוא טיפת הגיון ברגשות שלי. כולה שלושה ימים לא ראיתי את קאי, ועכשיו אני מגלה כמה הם חסרו לי. אני מוצא שאני זקוק לקרבה שלהם עכשיו. למה הבטן שלי מתערבלת?
מריאן מספרת לי על המשימה שהם עשו בלעדי. אני מקשיב בחצי אוזן ומשאיר את עיניי קרוב לדלת. אבל איש לא נכנס.
כשאני מסיים לאכול, אני ממהר למצוא את קאי. אני מחפש אותם תחילה בחדרם. אבל החדר שלהם דומם וריק. אחר כך אני מחפש בכל החדרים הציבוריים בחללית. כמובן שהם לא בחדר האוכל. אני גם לא רואה אותם בחדר הכושר. והנה אני מוצא אותם צופים מבעד לחלון בחדר התצפית. החדר הזה גם משמש אותנו למנוחה. זה הדבר הקרוב ביותר לחדר נעים שהצבא מוכן לארגן לנו. זה אכן עדיף על כלום.
למעשה בחלליות אין חלונות. רוב החומרים השקופים מתקשים לעמוד בלחץ שחללית צריכה להחזיק. במקום ישנם מסכים ענקיים הנפרשים על קירות שלמים המשקפים את הנראה מבחוץ. זאת מערכת דיגיטלית שפועלת על ידי מצלמות וכמובן חשמל רגיל או חשמל מועשר בקסם, תלוי היכן יוצרה החללית. בנוסף, הודות למסכים, אנחנו יכולים לראות את החלל מבלי לחשוש להיפגע מקרינה.
קאי יושבים קרוב ל"חלון" וצופים בכוכבים נעים כשם שהחללית בתנועה.
"קאי", אני אומר וחש גל קור מצד קאי. "לא ראיתי אותכם בחדר האוכל."
"אכלתי מוקדם יותר", קולם צונן. מבטם נשאר על החלון.
אני לא יודע איך להמשיך מכאן את השיחה. לאחר כמה רגעים של שתיקה, קאי מוסיפים: "אתה צריך ממני משהו?"
"אמממ… רציתי לדבר איתכם…"
"ובכן…?"
"אני לא יודע איך להתחיל את השיחה הזאת או איך לנסח את הרגשות האלו."
"יש לי תחושה שיש לך את היכולת, מייק."
אני מנסה לגייס את כל הכוחות שלי, את כל המילים, את כל התחושות. מאיפה להתחיל? אולי זה לא משנה והעיקר שאתחיל? אני מקווה שקאי יבינו אותי נכון. "אני… התגעגעתי אליכם מאוד."
"אוקי. זה הכל?"
"לא, אתם לא מבינים. התגעגעתי-התגעגעתי אליכם."
"להגיד את זה שוב לא ישנה לזה את המשמעות."
"אני מצטער. הכל כל כך חדש לי. אני לא יודע איך להגיד את זה."
אבל קאי לא עוזרים לי. בתוך הבלבול שלי והקור שלהם, אני מבין שהם רוצים שאגיד משהו ברור וחד משמעי. ואני מפחד. אני מת מפחד. ממה? משיתוף רגשותי? מה אם קאי לא יאהבו את מה שיש לי להגיד? מה אם מאוחר מדי?
דיי לחשוב. אני לוקח נשימה עמוקה. "קאי, אני חושב שיש לי רגשות כלפיך."
מיד הטמפרטורות בחדר עולות. החדר נהיה חם ומהר מאוד רותח. זה גורם לי לרצות לברוח מהחדר. אבל אני לא מעז לזוז.
קאי מסבים את מבטם לכיווני. הם קמים ומתקרבים אלי.
בום! יד קרה מקרח חובטת בלחי שלי.
"יא חתיכת חוצפן!" קולם קר, אבל החדר עדיין רותח. "אתה ידעת איך אני מרגישים! ומה עשית?! הלכת! נעלמת! התחמקת! ועכשיו אתה בא ואומר שאתה רוצה אותי?!"
"אני… אני מצטער." אני לא מעז לנתק את עיניי מעייניהם.
"אתה מצטער?! זה כל מה שיש לך להגיד?! השארת אותי לבד ברכבת הרים רגשית ואתה מצטער?!"
"מה הייתי אמור לעשות? אמרתי לכם את האמת. הייתי פתוח איתכם. אמרתי שאני לא יודע איך אני מרגיש. אמרתי שאני צריך זמן." טון הדיבור שלי מתחיל לעלות.
"היה עדיף אילו היית משקר!"
"זאת בדיוק הנקודה שלי. אני לא יודע איך לפעול או איך לגשת לנושא הזה. אני פשוט עושה מה שאני יכול."
"אני יודעים", עיניהם רטובות וקולם שקט. "אבל זה לא הופך את זה לפחות כואב. אני מצטערים, הייתי עצבניים. הייתי חייבים להוציא את זה החוצה. אבל זה לא הגיע לך, מייק."
"אני מצטער שאתם מרגישים ככה. אתם רוצים לספר לי מה עבר עליכם בזמן הזה?"
"תגדיר ׳בזמן הזה׳."
"מהרגע שבו ידעתם שאני מודע לרגשות שלכם כלפיי…?" לאט לאט טמפרטורת החדר הופכת מרותחת לנעימה וחמימה. לא צריך מיזוג כשיש את קאי.
השיחה שלנו נקטעת כשוולנס המפקדת קוראת לכולנו לתדרוך. בזמן שאנחנו צועדים לנקודת המפגש שנמצאת סמוך לפתח החללית, אני מנסה להעיף את כל המחשבות על קאי הצידה. המוח שלי הופך לריק, אבל הבטן שלי סוערת מרגשות. ואני מרגיש את הגוף שלי רועד מבפנים. אני מתחיל לחשוש שלא אצליח להתרכז. לא טוב לי פה. אני צריך לברוח. רק שזאת קצת בעיה לברוח כשאני שט בחלל שבין כוכבי לכת.
אני לא יודע מה אני מרגיש בכלל. זה מרגיש כמו אבן או אולי זה קשר כבד מחבל עבה. והדבר הזה כבד ולא ניתן להסתרה או הדחקה. זה גורם לי לרצות לסיים את הסיפור עם קאי: לבוא לנשק אותם או לברוח לנצח. מה יש לי? אני בדרך כלל מתון יותר. אני קומץ את ידיי לאגרופים בכוח. אני בטוח שקאי גורמים לי להרגיש ככה. משהו בהם עושה לי את זה.
"בהתאם לצרכי צבא היקום, אנחנו נשלחים לתגבר שמירה על פושע שהולך לעבור הליך רפואי קסום. אנחנו נהיה חומה אנושית כדי למנוע ממנו לברוח." מלמולים מבואסים נשמעים מכל עבר. "אני יודעת שאתם לא אוהבים משימות כאלו. אבל אין לנו ברירה. אם יהיה לנו מזל, עד שנסיים שם, יהיה מידע חדש על הכנופייה. מייק, אתה כמובן תידרש להשתמש ביכולות המיוחדות שלך כדי לדעת טוב יותר מה מצבו ואף להרגיע אותו. התכוננו, נגיע בעוד כמה שעות. משוחררים."
כולם מתפזרים. אני מחפש בעיניי את קאי. אני מתכנן לעקוב אחריהם כדי להמשיך את השיחה שלנו.
"מייק", ולנס פונה אלי. אני מאבד מעקב אחרי קאי שחומקים מהחדר.
"כן, גברתי המפקדת", אני עונה.
"לגבי המשימה האחרונה שלך - נפלו שם כמה טעויות. ואני רוצה להתנצל בשם הצבא שלא מוכן להודות בפגמיו. המשימה שעשית הייתה אמורה להיות אחרת. היית אמור לעזור לחיילים אחרים בכלל. אבל הבנתי שנפלו כמה טעויות בדרך ואותם חיילים היו בצד השני של היקום. במקום המפקד הזה לקח אותך ונתן לך משימה שאינה בהכשרה שלך. המידע הזה הוא לאוזנייך בלבד. הצבא לא אוהב להתנצל, אבל אני חושבת שלפעמים זה נחוץ."
המוח שלי כל כך לא כאן. כבר לא אכפת לי מהמשימה ההיא שהייתה כישלון עבורי. האם היא שמה לב שאני לא מרוכז? האם היא חושבת שהחוויות מהמשימה הזאת יושבים עלי ומפריעים לי בתפקוד? האם זאת הסיבה שהיא בוחרת להגיד דבר לא שגרתי שכזה? חבל שמילותיה מתבזבזות עלי. כרגע אני רק יכול לחשוב על קאי. "תודה לך ולנס", אני אומר ובורח.
אני מקווה שקאי ממתינים לי בחדר התצפית, כשהרגליים שלי ממהרות לקחת אותי לשם.
"מייק", קולם עדין ומלטף. טמפרטורת החדר חמימה ונעימה. "אני צריכים שתגיד את זה שוב: שתגיד שאתה מוכן להתנסות איתי."
"קאי, אני מצטער שאין לי תמיד את התשובות. אבל אני תמיד מנסה. ויותר מאשמח להתנסות בקשר מיוחד איתכם. אני לא יודע מה יהיה אבל -"
"זה בסדר, מייק, אני יודעים. ספר לי על המשימה שעשית לבד. איך זה היה לך?"
כשאני מתחיל לספר לקאי, אני מרגיש שהקשר בבטני מתחיל להיפרם.
תודה לכםן, קוראותיי המתמידים שנשארתםן איתי עד פרק 30!
כרגיל, ההמשך יתפרסם פה בעוד שבועיים.
מוזמנים לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות.
Comments