התוכנית הגדולה:
מייק פגש את גייל כשהופיע בפֶּלֶנוֹ* מוֹפְרִי ללא עבר. הפעם האחרונה שהשניים התראו הייתה כשגייל ברח עם כנופיית הקוסמים השחורים.
*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
בפרקים הקודמים:
שבע שנים עברו. מייק התגייס ליחידה בצבא היקום שרודפת אחר ארגוני פשע.
קאי הם לוחמים ביחידה של מייק. כוח העל שלהם הוא חימום וקירור, ויצירת קרח או אש במאמץ.
היחידה מנסה להתחקות אחר כנופיית הקוסמים השחורים. לשם כך, הם פשטו על בסיס שאסף מידע מודיעיני על גופים ביקום באופן לא חוקי. עכשיו הם נשלחו לסידור קטן.
נראה שמייק וקאי מתחילים לראות עין בעין.
"יש לך מושג עם אילו מחשבות השארת אותי?!" קולם של קאי מורם, וניתן לשים לב למידה קטנה של עצב. "השארת אותי לבד! השארת אותי לבד עם התחושות ועם המחשבות שלי. ולא היה לי עם מי לדבר." קאי פולטים גלים של חום קיצוני ואז קור קיצוני. למרות הטמפרטורות הלא נעימות, אני מושיט את ידי ואוחז בידם. "הייתי לבד. והרגשתי שיגעון יורד עלי! והייתי לבד עם זה. ולא היה לי את מי לשתף."
"קאי יקיריי, אני מצטער שנאלצתם להתמודד עם הכל לבד", קולי מנסה לעטוף את קאי.
"לא ענית לי על השאלה: האם אתה יודע מה עבר לי בראש בזמן הזה?"
"אני מודה שלא. הייתי עסוק בפרץ התחושות שזה השאיר בי."
"אני באתי ושפכתי את ליבי ואתה פשוט הלכת."
"למען הדיוק, לא אמרתם דבר. אני אמרתי שאני יודע מה רציתם להגיד."
"בסדר. אבל זה קרוב מספיק. יזמתי את השיחה הזאת. זה דורש קצת אומץ, לא?"
"לא. זה לא דורש קצת אומץ, זה דורש מלא אומץ. לי לא היה את האומץ להיפרד מכם כראוי לפני שהלכתי למשימה המטופשת שתקעו לי."
עינייהם עצובות, אך פיהם מתעקל לחיוך קטן ונעים.
"תרצו לשתף אותי במחשבות שעברו בראשכם?"
קאי פותחים את פיהם. היסוס משתלט עליהם.
"לעמדות, נוחתים בעוד חמש דקות", כורזת ולנס. נדמה שיש לה כישרון להפריד ביני לבין קאי.
אני לוחץ את ידיהם, מעין סימן שהשיחה הזאת עוד תימשך.
עכשיו כשסימניי שאלה ענקיים וצבעוניים מלווים אותי, האירועים חולפים סביבי כמעט בלעדיי. נדמה לי שאני מצליח לשמור על מספיק ריכוז בהתרחשות, למרות שחלק מהמחשבות שלי תוססות במקום אחר.
מרגיש לי שאני צופה מהצד בזמן שהיחידה ואני נחגרים לקראת נחיתה. החללית מרעידה אותנו כשהיא חודרת לאטמוספרה. אבל המוח שלי חושב על קאי. מה עבר עלי בזמן שקאי ואני… מה זה היה בכלל? למה אני חושב על זה עכשיו? אנחנו ביחד עכשיו. כבר לא משנה מה היה, לא?
אנחנו יורדים מהחללית. אנחנו מתקדמים בשני טורים אחרי ולנס המפקדת. קאי הולכים בראש הטור הימני ואני בשמאלי. קירבתי אליהם משרה בי ביטחון. אני נותן לרעש הצעדים לקחת את הריכוז שלי. אוי, רגע, אני בתפקיד. אני אמור להיות דרוך. אני צריך לוודא שאין מרגלים או מחשבות עוינות כלפינו. כל המוחות הזרים שבטווח שלי מוקפים בחומה מנטלית שמשאירה טעם מתכתי בפי. כלומר, כדי להגן על מחשבות שלהם, הם משתמשים בטכנולוגיה קסומה. הגיוני שתהיה להם הגנה נוספת במקום נמצאים אסירים. המוחות של היחידה שלי סגורים באופן הרמטי הודות לאימונים שעברו. התודעות שלהם בלתי חדירות ולא זקוקות לשכבת הגנה נוספת. וכרגיל, המוח של קאי פולט את קורו הרגיל.
כמובן שאני הראשון לדעת כשהצעדה מתקרבת לסיומה. אני חש בנוכחות של אנשים רבים פרוסים על שטח רחב. אני מנחש שהחדר גדול בגלל האופן בו אני חש את האנשים מתהלכים בחדר. אני מניח שזה היעד שלנו כיוון שיש הרבה אנשים סביב אדם אחד שהגנותיו חלשות. מחשבותיו מהירות, הוא מנסה לסדר את מחשבותיו הגועשות. אני יכול להבין אותו. אם הייתי אסיר של צבא היקום, ברור שהמחשבות שלי היו הופכות לחסרות תועלת.
לאחר כמה דקות נוספות של הליכה, אנחנו מגיעים לאולם גדול בו יעבור האסיר הליך רפואי בעזרת קסם. עשרות חיילים מסתובבים. אני סופר חמישה לוחמים נושאים נשק. כל השאר הם הצוות הרפואי או אנשים אחרים המשרתים בצבא שאינם לוחמים. כן, מסתבר שיש כאלו אנשים. המדים שלהם שונים, כמעט אזרחיים. כשאני ממקד את מבטי למרכז החדר, אני מופתע לראות אישה קשורה לשולחן. חשבתי שמדובר באסיר. הם זה אסיר בכל זאת? אולי התפיסה המגדרית בעולם שלהם שונה.
"הינה אתם", אדם ניגש לוולנס המפקדת. "בדיוק בזמן כדי להתחיל. הגידי לחיילים שלך להקיף את האסירה." אז נראה שזאת באמת אישה ולא גבר. למה אני עדיין חושב על זה?
ולנס חוזרת על הפקודה של האיש. תוך שניות כולם תופסים את מקומם. אני נעמד מאחורי קאי. החיילים החמושים האחרים ממשיכים לשמור על היציאות. לפחות המשימה הזאת לא מבזבזת לגמרי את היכולות המיוחדות שלנו.
כמובן שלא נותנים לנו הזדמנות לשאול מה עושים לאסירה הזאת. אם מעבירים אותה הליך רפואי קסום, זה כנראה משהו רציני. במיוחד עם השמירה המיוחדת שעליה.
אישה אחת חודרת את מעגל החיילים. אני מניח שזאת הקוסמת המנתחת. אני חש כמות עצומה של אנרגית קסם נאספת בתוכה ואני מניח שההליך התחיל. אני מרכז את מבטי באסירה. החיוך על פניה רחב ומעוקל. המחשבות שלה רצות מהר יותר. בריכוז רב, אני מצליח לתפוס כמה מילים: 'אני לא מאמינה שהתוכנית פעלה. אני רק צריכה להגיד ושהוא ישמע'.
"הוא מחכה לך", קולה של האסירה צרוד, עינייה ממוקדות בי. "אתה יודע איפה למצוא אותו. סמוך על תחושות ה-" ברגע אחד אני מרגיש את התודעה שלה חומקת ממני ושלווה מציפה אותה. היא חשה שהיא מילאה את תפקידה. אנרגית הקסם מתפזרת בחדר. הקוסמת המנתחת משפילה את ראשה לריצפה ושריריה נרפים.
אנשים נוספים חודרים למעגל ובודקים את מצבה של האסירה. אני ממשיך לבהות בה. טבעת ההגנה מתרחבת ומתפרקת. קאי עומדים מאחורי וממתינים לי. מרגיש לי שהיא לא סיימה את התפקיד שלה. היא צריכה להסביר את מה שאמרה. היא דיברה אלי? מי מחכה לי? ואיפה? היא בטח רצתה להגיד לי לסמוך על תחושות הבטן שלי. זה תמיד נכון ומומלץ.
ושוב אנחנו על החללית. ושוב אני לא מבין איך לא נותנים לנו רגע לנוח לפני ששולחים אותנו למשימה הבאה. אחרי ההמראה, ולנס תתדרך אותנו לגבי המשימה הבאה. אני תוהה, ממתי כל הרגשות שלי חזקים כל כך? ממתי הכל דורש כל כך הרבה זמן לעיבוד? אני חושב שהכל השתנה אחרי השיחה הראשונה עם קאי על הרגשות שלהם כלפי. קשה להעלות על הדעת איך אוסף של מילים יכול לשנות אדם כל כך. עכשיו כל דבר מרגיש כמו דרמה גדולה. ואני רק צריך עוד זמן לעכל את הדברים. וברגע שאני מרגיש שיש לי רגע מנוחה, ישר אני נזרק לסערה הבאה. זה מתחיל להתיש אותי. אני מחפש במבטי את קאי, אבל קשה לעיניי לתפוס אותם ברעידות של ההמראה. אני לוקח נשימה עמוקה. עוד מעט קאי יהיו רק שלי. המחשבה מעלה בי חיוך. אני מדמיין איך אמצא את קאי בחדר התצפית ואתחיל את השיחה. אני מחפש את המילים המתאימות. אני שוקל לפתוח עם הצד שלי. או אולי אני צריך להגיד למה התרחקתי. לא, קאי צריכים שאכיל אותם כרגע.
רעידות ההמראה פוסקות. החושים שלי לוקחים רגע להסתדר. "חדשות טובות", ונלס עומדת מולנו, אפילו לא נותנת לנו רגע להתאושש. "המשימה הבאה שלנו תהיה קשורה לכנופיית הקוסמים השחורים. החדשות הרעות הן ששייניר ברח. אנחנו בדרכנו להצטרף ליחידת מודיעין ולעזור באיסוף החומרים. אם כי היעד שלנו יכול להשתנות עד שנגיע."
אני מתיר את החגורה. "אני חושב שאני יודע איפה נוכל למצוא את שייניר."
"ובכן?" היא שואלת.
"האסירה אמרה שהוא מחכה לי ושאני יודע איפה", אני אומר. "היא הסתכלה עלי, היא בטוח דיברה אלי", אני מוסיף למראה מבטה המבולבל. "לא ידעתי על מי היא מדברת, אבל עכשיו זה ברור. כששייניר היה בבית הספר איתי, עקבתי אחריו כמה פעמים וראיתי אותו נעלם בשדה הפרחים שבפלנו מופרי. אני בטוח שנמצא את שייניר שם."
"כל הכבוד על חדות העין, מייק. אשנה את המסלול ונראה איזו מלכודת הם טומנים לנו."
ברגע שאנחנו משוחררים, אני תופס את ידם הקפואה של קאי ואנחנו ממהרים ללכת לחדר התצפית.
"רציתי להגיד שאני מצטער שנאלצתם לחוות את כל הדברים האלו לבד", אני אומר כשהחלל השחור המנוקד מוצג לפנינו. "אילו הייתי יודע, אני חושב שהייתי פועל אחרת. אבל אני לא יכול לשנות את העבר."
"תודה מייק, אני מעריכים את התמיכה. ואתן לך הזדמנות נוספות להוכיח את עצמך", הם מגחכים.
בתגובה אני רק יכול לחייך.
ההמשך יתפרסם פה בעוד שבועיים.
מוזמנים לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות.
Comentarios