בפרקים הקודמים: גייל הגיע באופן מסתורי לפֶּלֶנוֹ (כוכב לכת) מוֹפְרִי. הוא חלק חדר עם מייק. השניים נהיו חברים טובים. כל כך טובים שהם הטילו קסם אי-סודות ביניהם. הקסם המורכב והחזק משך את תשומת ליבן של המורות ושל סֵטֶרוֹ. סטרו לקח את גייל לפֶּלֶנוֹ ההתמחויות כדי ללמוד קסם ברמה שלו. יום אחד שוטט לו גייל בפלנו ומצא מישהי שלא ממש נתנה לו את תשומת ליבה.
"אמור לי", מבקש ממני מאסטר קיוּ. "האם ניתן לבחור באופן מודע את צבע האנרגיה הקסומה שתשמש אותך לקסם?"
"אמממ…" אני מהרהר. "אני חושב שלא ממש."
"אתה צודק: לא ניתן לבחור את צבע האנרגיה הקסומה, אך ניתן להשפיע על הגורמים הקובעים את הצבע. היום נתרגל זאת. והדרך הטובה ביותר היא להטיל קסמים למען הזולת. התרגיל הראשון הוא יצירת מתנה בעזרת קסם לאדם שקרוב אליך. הכוונה היא ליצור משהו שבאמת ישמח, לדעתך, את האדם."
"כך שהקסם בטוח יהיה מאה אחוז לבן."
"נכון מאוד."
ברור לי שהאדם המיועד הוא מייק. מה יכול לשמח אותו? הוא בטח ישמח לאטמי אוזניים מפני מחשבות. אבל זה נראה לי מורכב בשביל היכולת שלי כרגע. אולי אכין לו משהו רק כדי שיוכל לזכור אותי? איזו תמונה שלי אולי.
לבסוף אני יוצר תמונה של שנינו יחד על רקע שדה הפרחים. אני משוכנע שהוא יאהב אותה.
"יפה מאוד", אומר מאסטר קיו. "ספר, איך הרגיש להטיל קסם שמשתמש רק באנרגית קסם לבנה?"
"זה הרגיש… נקי… ונחמד. וחיובי."
"מעולה. קסמים סתמיים - קסמים שנעשים ללא כוונה טובה או רעה - לרוב מורכבים מאנרגית קסם אפורה: חצי לבנה חצי שחורה. לפיכך רוב הקסמים שקוסם ממוצע עושה הם קסמים אפורים."
אחר הצהריים הזה אני מטייל בחוץ. מרחוק אני רואה אבנים בגודל בינוני מרחפות בקו ישר מערמה אחת לאחרת. כשאני מתקרב אני רואה נערה יושבת ליד הערמות ונועצת מבט זועף באבנים הנעות. אני נזכר שראיתי אותה בשיטוט קודם. בפעם הקודמת היא לא הביעה בי עניין רב.
אני מניח שאחרי שכל היום הטלתי קסמים לבנים, אני רק מחפש אילו עוד קסמים אני יכול לעשות עם כוונות טובות. ואני רואה שהקסם קשה לה. נראה שהיא מנסה להעביר את האבנים מערמה אחת לאחרת. אז אני יכול בקלות לסיים את המלאכה עבורה.
״מה אתה עושה?!״ היא שואלת בכעס.
״רק רציתי לעזור לך״, אני מנסה להסביר. ״חשבתי ש-״
״אתה לא רואה שתרגלתי קסם?! אני לא צריכה את העזרה שלך!״ ובמילים האלו היא מסתובבת והולכת. אני מחליט לא לרדוף אחריה. אין לי מילים חכמות מספיק.
במקום זאת אני נשאר פעור פה במקומי. מה כבר עשיתי? רק רציתי לעזור?
״אני לא מבין מה עשיתי שעצבן אותה כל כך״, אני מספר לסטרו כשאני חש שהוא מתגשם לצידי.
״לא תמיד אנשים רוצים עזרה, גם אם הם זקוקים לה״, הוא משיב בקולו היציב.
״אז מה הייתי צריך לעשות?״
״דבר ראשון, אתה יכול להציע עזרה. כך האדם יוכל לסרב. דבר שני, כדאי לך להבין: אנשים רוצים, סליחה, צריכים לעשות דברים בדרך שלהם ולמצוא את הדרך שלהם לעשות אותם. גם אם אתה חושב שאתה יודע את הפתרון הקל, לפעמים האדם צריך ללכת בדרך הארוכה כדי לגלות את הדרך הקלה. ולפעמים זה כואב לתת לאנשים לעשות טעויות שנראות לך ברורות. אבל הם צריכים לעשות את הטעויות האלו כדי ללמוד מהניסיון של עצמם.
״לפעמים יותר קשה לקחת צעד אחורה ולתת לאדם להתמודד עם חייו בעצמו. לפעמים האדם לא צריך עצה, אלא תמיכה. רק שתהיה שם שבשבילו ותכיל את הקושי שלו.״
״אבל למה היא הגיבה ככה?״
״כל הקשיים שהיא כנראה חווה גרמו לה להוציא עליך את התסכול. אבל אין זה מצדיק את תגובתה.״
״היא בטח שונאת אותי ממש.״
״אולי. ואולי היא חוששת מדברים אחרים.״
״זה עדיין לא יעזור לי לתקשר איתה. מה אני יכול לעשות?״
״למה חשוב לך לתקשר איתה?״
״כי היא האדם האחר היחיד בגילי בסביבה.״
״כיוון ששאלת אותי מה לעשות אייעץ לך: דבר ראשון תן לה את המרחב שהיא זקוקה לו. התנצלות לא תזיק. נסה אולי למצוא אותה בתנאים שנוחים לה כשאתה מתחיל לדבר איתה.״
״המממ...״ אני מהרהר בדבריו. אני כבר מדמיין איך אנסח את ההתנצלות שלי. ואז אני דוחק את המחשבה הזאת הצידה. אמצא את המילים הנכונות ברגע האמת. ואני בכלל לא יודע את השם שלה עדיין!
אני לוקח את רגליי וממשיך לשוטט. כמה מוזר המצב שאדם עושה קסם לבן, אך האדם האחר מרגיש פגוע מהקסם. קצת קשה לכעוס על אדם שניסה לעזור, לא? מה הסיפור שלה בכל מקרה? אולי אני באמת צריך להניח לה לנפשה. זה די ברור שהיא רוצה להיות לבד.
תחת אלפי נקודות זוהרות, אני שואל את מייק בטלפון הקסום את השאלה שלא הניחה לי כל היום: "מה הסיפור שלה?"
"כנראה שהייתי יכול לענות לך אילו הייתי בסביבה כשהיא כעסה", משיב מייק. "לאנשים עצבניים יש נטייה לחשוב מחשבות רועשות."
"הלוואי שיכולת לבוא לפה מדי פעם."
"אני בכיף אעבור לשם. נשמע הרבה יותר נחמד אצלך מאשר פה."
מייק מספר לי את אירועי היום שלו. משעמם לו ויש סביבו הרבה אנשים לא נעימים במיוחד, אבל לפחות יש סביבו אנשים.
בימים הבאים אני לא רואה אותה בסביבה. אני מאפשר לעצמי להניח את מחשבותי עליה ולהתרכז בשיעורי הקסם.
בוקר אחד, אני רואה אותה הולכת. "היי", אני זורק לעברה.
היא מסתובבת, גבותיה מכווצות.
"אני מצטער שפגעתי בך. באמת לא רציתי להזיק. לא הבנתי מה עשית וחשבתי שאני עוזר." לחלוטין לא התכוונתי לפתוח בהתנצלות, אך המבט שלה אומר שהיא כועסת.
הגבות שלה מתרככות מעט. "טוב."
"מה 'טוב'? את סולחת לי?"
"אולי. להתראות."
למה היא ככה? אבל אוי, גם אני באמת צריך ללכת לשיעור שלי.
אחרי השיעור הארוך, אני מוצא אותה בכניסה למתחם המגורים. אני מסתכל עליה והיא מחזירה לי מבט. איש מאיתנו לא מדבר.
"היי", אני מנסה לשבור את השתיקה.
"היי", היא משיבה. "אני חושבת שאני סולחת לך. בינתיים."
"בינתיים?"
"עד הפעם הבאה שתעצבן אותי."
"אה, אוקי. אני לא חושב שהכרנו באופן רשמי. קוראים לי גייל."
"אני נָריַה."
"רשאי אני לשאול למה את פה?"
"לא."
"אה, אוקי, טוב, אכבד את הפרטיות שלך. האם אוכל לדבר איתך שוב?"
"אולי. נראה." והיא מסתובבת ונכנסת לבניין.
את ארוחת הצהריים סטרו מעביר בחברתי.
"העצה שלך עזרה", אני אומר לו.
"שמח לשמוע. כל הכבוד שהתנצלת בפניה. אנשים רבים מוצאים קושי בהתנצלות."
"אני יכול להבין. התנצלות אומרת שאני מודה בטעות שעשיתי. זה לא היה קל, אבל הרגשתי שזה מה שצריך להאמר."
"וזה מעיד על הרגישות שלך. זאת תכונה טובה."
אני תוהה האם התכונה הזאת הופכת אותי לאדם טוב.
ההמשך יבוא בעוד שבועיים.
כדי להיות הראשונים שיקראו את הפרק הבא, רשמו את המייל שלכם בתחתית העמוד או עיקבו אחרי בטלגרם.
Comments