ברוכים הבאים לחלק השני של התוכנית הגדולה!
מילון:
פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת
בחלק הקודם:
מה יש? רוצים קלקלן על כל החלק הראשון? חבל, לכו לקרוא אותו. ואל תדאגו, החלק הזה עומד בפני עצמו.
הארץ השחורה קיימת יותר זמן משהיקום היה רוצה לדעת. מאז ומעולם היו אנשים שלא הסתדרו עם החוק ביקום וברחו אל הצללים. קבוצה של אנשים החליטו להתאחד וליצור להם מקום בו יוכלו לחיות את חייהם בשקט בלי התערבות היקום. הם קראו למקום ארץ הצללים. לאחר שנים הדימוי של צללים הפסיק להתאים והם שינו את השם לארץ השחורה.
רוב תושביה של הארץ הגיעו אלינו לאחר שלא נותר להם לאן ללכת. ביתם נחרב והם הושארו ללא תמיכה, הוגלו מפֶּלֶנוֹ הבית שלהם ומקרים נוספים שכאלו. אותם הצילו אנשים מכנופיית הקוסמים השחורים שמצאו אותם וזיהו את מצוקתם. הכנופיה הם הגוף הכי מתאים לחיפוש והצלה מפני שיש להם סניפים בכל היקום. האנשים שננטשו על ידי היקום ואנשיו, מקבלים הזמנה לעבור לארץ השחורה. בהתחשב בנסיבות אשר בהן היו, לא מפתיע שרוב האנשים נענים בחיוב להזמנה.
לפני 6,234 שנה נולדתי בארץ השחורה, בניגוד מוחץ לרוב תושבי הארץ. בהתחשב שבארץ מתגוררים סביב 30,000 איש, ורק כ-50 מהם מתחת לגיל 30, לא מפתיע שהיו לי מעט חברים בתור ילדה. לא פלא שמערך הלימוד שלנו אינו משגשג ופורח. בסטנדרטים של בתי ספר אחרים ביקום, המורים אצלנו לא למדו הוראה. גם החומר לימודי לוקה בחסר. בכלל, הלימודים אצלנו עובדים אחרת מרוב בתי הספר: אנחנו לומדים בקבוצות רב גילאיות. המערכת היא יותר כמו דיון בין התלמידים למורים. יש הבנה שהילדים שהגיעו לארץ השחורה אינם תמיד פנויים ללמידה. לכן השיח הרבה יותר רגשי ורגיש.
במרוצת השנים, כל חברי הילדות שלי הצטרפו לכנופיית הקוסמים השחורים או לגופים אחרים שפועלים ביקום באופן חשאי. בגדול, אוכלוסיית הארץ מורכבת בעיקר מאנשים שלא רוצים להיות חלק מאותם גופים, הרי אלו דורשים חוסן נפשי. וכמובן, בארץ גרים גם ילדים, זקנים, חולים ואנשים שפרשו מאותם גופים. אישית, בחרתי לעזור במאמצים להחזיק את הארץ מקום ראוי למחייה. אצלנו איש אינו מוכרח לעבוד. כל האנשים שמסוגלים, מוצאים את דרכם לתרום: בין עם בעזרה במרכז החינוכי, בטיפוח הארץ, חלוקת מזון או יצירת אומנות ויזימת אירועים חברתיים.
מהרגע הראשון שיכולתי, תרמתי את כל כולי בכל אופן שיכולתי לעזור לארץ השחורה ולתושביה. בתור ילדה, עזרתי בקישוט העיר עבור המועדים המיוחדים שלנו. הגדלתי מעט את עזרתי עם ארגון המזון ולעיתים חלוקתו. רוב האנשים באים ובוחרים את האוכל שלהם בעצמם. אך חלקם אינם יכולים לבוא בשל מחלות או סיבות אחרות, והקהילה עוזרת להם.
אחרי שנים של תרומה לקהילה, הצטרפתי למשרד המתנדבים. מדובר בקבוצת אנשים שמרכזים את צרכי הקהילה ומקצים מתנדבים. יותר כמו מציעים פעילויות התנדבות ומי שרוצה בא. וכמובן גם מלכלכים את ידיהם שלהם. כפעילים במשרד, קיבלנו תמונת מצב רחבה יותר ויושבת ראש המשרד, איילית מקסוול, הייתה חברה במועצת הפנים של הארץ. זה איפשר לה לבקש ייבוא של ציוד לפרויקטים שונים. עם התפתחותי, לקחתי על עצמי תפקיד שלא אוייש אלפי שנים: דאגה לרווחת תושבי הארץ. משרד המתנדבים בזמני דאג בעיקר לצרכים הטכניים. אני התנדבתי ללכת לשאול את האנשים מה הם רוצים. הפרויקט הראשון שהובלתי היה שיפוץ מרכז החינוך. במהלך השיפוצים, התקרבתי לגבי טיין ריימונד, שאז היא הייתה חלק ממערך החינוך. עליה תשמעו עוד בהמשך. פעולותיי הרחיבו את משרד המתנדבים עד שלבסוף התפצל לשניים: מערך לוגיסטי (בהובלת איילית מקסוול) ורווחת התושבים (בהובלתי). הפיצול הוביל להצטרפותי למועצה הפנים ארצית.
חדשות מהמקום מגיעות אלינו בעיקר מהתושבים החדשים. לרובנו פשוט לא אכפת. לעיתים קרובות לוקחות להם שנים ארוכות לשחרר מהצורך לעקוב אחרי היקום. פעם אחת, לפני כמה שנים, הגיעה קבוצה גדולה של אנשים. הם הוגלו לאי בודד כיוון שחלקם היו נשאים של מחלה שהתרופה לה נפוצה ביקום, אך בפֶּלֶנוֹ ממנו הגיעו היא אינה נגישה. נציגים מכנופיית הקוסמים השחורים נגשו אל הקבוצה עם תרופות ומזון. לפי ששמעתי, הם כמעט ויתרו על ההצעה לבוא לארץ השחורה ואף לקבל את התרופות והמזון כיוון שהאמינו שסֶטֶרוֹ יציל אותם.
השם סטרו לא היה לנו חדש. שמענו על כך שהוכתר לשליט היקום. ושמענו שמועות על כוחו הרב. במאות אלפי השנים האחרונות, נוֹמיקוֹן, שהחזיק את התפקיד הזה מאז תחילת היקום, לא פעל רבות למען היקום. או בכלל. עקב האיש החדש בתפקיד, התפתחה תקווה לשינוי אצל הרבה אנשים. אנשים רבים התחילו להאמין שסטרו יציל אותם או יעזור להם.
קבוצת התושבים החדשה היו האנשים הראשונים שראיתי אצלם את האמונה הזאת. וזאת הפעם הראשונה שהבנתי שהם מאמינים שסטרו ינקוט פעולות למען היקום. במוחי נשתלו הרעיונות ופריחתם הביאו רעיונות רעים: מה אם סטרו ינסה למצוא את הארץ השחורה ולסגור אותנו? אולי לא אותנו כארץ השחורה, אבל את כל הגופים הקשורים אלינו, כמו הכנופיה. ידוע שצבא היקום מחפש אותם שנים רבות. אם סטרו חזק כפי שאומרים, אולי הוא יוכל למצוא אותנו ולסגור אותנו. "לסגור" היא מילה נקיה, בעוד בראש שלי הסתובבו מילים כמו "ישלח אותנו לכלא", "יהרוג" או "ישמיד".
קו המחשבה הזה הוא שהוביל אותי תחילה להעלות את הנושא מול איילית מקסוול.
"אני לא חושבת שיש סיבה לדאגה. אני לא מאמינה שהטיפוס הזה יוביל לשינוי", היא אמרה לאחר ששיתפתי אותה בחששותי. "מנהיגים באים ומנהיגים הולכים, אבל השיטות נשארות."
"את אומרת את זה רק כיוון שמהפלנו שממנו הגעת, כך מתנהלים הדברים. דורות אחרי דורות והשינויים החברתיים קטנים מאוד." איילית הגיעה אלינו מפלנו בו החברה מבוססת על משפחה. כל משפחה היא עסק. לילדים אין ברירה אלא "לעבוד" בעסק הזה עד אשר הם מוצאים לעצמם שותפים לחיים (בדרך כלל מדובר בשלושה או יותר). המגדר והמין לא משנים. ביחד הם יקימו עסק חדש. לרוב על ידי שילוב היכולות של כל אחד מהם. על אף כל העסקים החדשים שקמים מדי שנה, המבנה החברתי נשאר כמעט זהה מאז תחילת הזמן.
"זה לא זה", משיבה איילית. "אני חושבת שזאת לא דאגה שלנו. אם יש סכנה, המפ"ח יטפל בזה." המפ"ח מתייחס למועצה לפעולות חוץ ארציות. המועצה הזאת מתאמת את הפעולות של כנופיית הקוסמים השחורים וגוף פעולה חשאי יותר שאני לא יודעת עליו הרבה. פעולות חוץ ארציות הן לרוב לשם השגת אספקה ובלבול צבא היקום שמחפש אותנו. אני יודעת לעיתים הדרך להשגת האספקה מלוכלכת והייתי מעדיפה דרך אחרת. אבל אין לנו.
בהבנה שאיילית לא תעזור לקדם את הנושא, חשבתי על אנשים אחרים. הבחירה הברורה היא גבי טיין ריימונד, אשר הצטרפה לכנופיה לפני כמה אלפי שנים, לאחר שאמה נזקקה לתרופה מצילת חיים, אך המפ"ח קבע שמסוכן מדי לצאת באותה עת למבצע בהול להשגת התרופה. לאחר פטירת אמה, בעיקר מתוך כעס, לפרשנותי, היא החליטה להצטרף לכנופיה. באופן כמעט בלתי נמנע, בעקבות המרחק שנפער בינינו, הקשר בינינו ניתק לבסוף.
בשנים האחרונות גבי טיין חזרה לארץ השחורה כחלק מקידומה לחברת מועצה במפ"ח. אך הקשר בינינו לא חודש. ההנחה שלי הייתה שהיא פוחדת שאזכיר לה את עברה. ואני לא הצלחתי למצוא את האומץ לפתוח איתה בשיחה.
"נחמד לפגוש אותך שוב בביתך, ליאורית", אמרה לי גבי טיין, כשנכנסה לביתי.
"ואני שמחה שנענית להזמנה שלי", השבתי לה. הובלתי אותה לסלון. על שולחן הסלון נחו שני ספלי תה וקומקום.
היא מסתכלת מסביב ובוחנת את החלל. "מרגיש לי שכלום פה לא השתנה ועדיין הכל השתנה."
"טוב, עברו כמה אלפי שנים מאז ביקרת פה לאחרונה. נאלצתי להחליף כמה דברים בבית."
ברגע שהתיישבה על הספה, עלה בי הזכרון של הפעם הראשונה שהזמנתי אותה לביתי. זה היה בתקופה בה עזרנו בשיפוצים של המרכז החינוכי. אחרי כמה ימים אינטנסיביים של עבודה קרובה, נחת עלי האומץ להזמין אותה. על השולחן היו שתי כוסות תה. היא ישבה במרכז הספה, ואני ישבתי בכורסה שניצבת לספה. דיברנו בתשוקה שעות ארוכות. וכך עשינו כמה ימים. עד שיום אחד ישבתי על הספה לצידה. שתינו החזקנו את הספלים שלנו בשתיקה. זה הרגיש כאילו אנרגיית הקסם סביבנו ממלאת אותנו מעל גדותינו. הנחתי את הכוס שלי ושאלתי: "האם זה נוח לך?" חבויה מאחורי הספל שלה היא הינהנה. פניה אדומות במקצת. "האם את רוצה בזה?", שאלתי. לאט ובזהירות לא אופיינית, היא הניחה את הספל שלה והתקרבה לאט למקום מושבי עד שירכינו נגעו. פניה עדיין היו מופנות לכוס התה. ולאט לאט היא הסתובבה אליי בהיסוס רב. "את רוצה?", היא שאלה. פנינו היו קרובים במיוחד. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הבל פיה על פניי שלי. הנד קטן של ראשי היה כל שדרוש כדי לגרום לה לתפוס את ראשי בידייה ולכוון את פיה לפי.
אלו היו הימים הטובים. עכשיו שוב התיישבתי בכורסה הניצבת. לא רציתי לכפות עליה. היא ישבה שוב במרכז הספה, על שתי הכריות. לצערי הנושאים של היום אינם חביבים כשיחות שהיו לנו בימים ההם.
ההמשך יבוא!
מוזמנים לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות.
יפה מאוד!! 💪🏼💪🏼