הסיפור הבא משלב שתי מספרות שלכל אחת צבע שונה ובסוג כתב שונה.
"מאות אנשים כבר התנסו בנורמלייזר! נמאס לכם להרגיש פריקים? עבור תשלום סמלי תוכלו להפוך לנורמליים!" צעק הקריין בפרסומת.
מה זה בעצם אומר להיות נורמלי? אני תוהה.
באמת הייתי רוצה להיות רגילה, כמו כולם. נמאס לי שצוחקים עלי כל הזמן כי אני שונה.
האם זה בכלל משנה מה אנחנו?
"אל תגידי לי שאת רוצה את זה, חמודה שלי", אמרה אמא שראתה את המבט בעיני.
"אבל… אבל..." חיפשתי את המילים. "זאת אולי הדרך היחידה שאי פעם אוכל להשתלב."
"אני מקווה שאת לא חושבת שלהיות בת ולאהוב בנות זה חריג, כי זה לא."
"זה לא רק זה, אמא," אמרתי חסרת סבלנות. "בתור ביסקסואלית, אני יכולה להתעלם מהמשיכה שלי כלפי בנות."
"אוקי, תני לי לישון על זה, חמודה שלי." היא אמרה ונשקה לראשי.
בשבוע שלאחר מכן, הורי ואני מצאנו את דרכינו ל"קליניקה של דוקטור מילרד לנורמליות".
"מינג, ספרי לי קצת על עצמך בבקשה", אמרה דוקטור מילרד.
"אני בת 16. בעוד חודש אני עולה לכיתה י׳. אני אף פעם לא מצליחה להשתלב בתוך קבוצה של אנשים." התחלתי והורי השלימו אותי כשהיה צורך: "היא תלמידה מצטיינת...", "היא ילדה אחראית..." וכו׳.
כל שהילדה הזאת רוצה הוא להשתלב. התרשמתי שהיא קצת ביישנית. הנורמלייזר יוכל לעזור לה עם זה... התור לנורמלייזר נקבע לעוד שבועיים. בשבועיים האלו מינג תצטרך לעבור בדיקות.
מזל שזה היה בחופש הגדול ולא הייתי צריכה לראות אף אחד. אחרי איזה מיליון בדיקות שחזרו על עצמן, סוף סוף הגיע התור לנורמלייזר.
אמא ואבא הרגישו לא בנוח עם המכשיר המוזר. באותו יום שני שהגענו לתור, דוקטור מילרד אמרה שיש סיכוי שיהיו תופעות לוואי חריגות לנורמלייזר.
"כנראה תרגישי קצת מטושטשת עד מחר בבוקר." אמרה דוקטור מילרד.
החדר שבו נח המכשיר היה קטן. ישבתי על הכיסא שעמד בנחת מול מכונה משונה. הורי חיבקו אותי. דוקטור מילרד סגרה אחריה ואחרי הוריי את דלת מתכת החזקה. בחדר לא היה מקור אור אחר, לכן החדר היה חשוך. המכונה התחילה להשמיע קולות. ואור נאסף בקצה שלה. האור התחזק עד שלא יכולתי לראות וכיסיתי את עיניי בעזרת ידי. הרגשתי שוק קטן והאור נעלם כלא היה.
"כשקמתי למחרת הרגשתי ממש טוב", אמרה מינג בהתרגשות בביקורת חודש אחרי שנורתה בה קרן הנורמלייזר. "כשהתחילו הלימודים, מיד מצאתי את עצמי במרכז העניינים…" וכך היא המשיכה והמשיכה. היא מאמינה שהנורמלייזר גרם לה להיות או לחשוב שהיא "נורמלית" ועכשיו היא לא אאוטסיידרית יותר. תמיד היה לה את הביטחון העצמי שהיא מפגינה עכשיו. היא רק הייתה צריכה עזרה לבטא אותו. רק מכונה גדולה שגורמת לשוק חשמלי קטן ולא מזיק.
ימים הפכו לחודשים. הרגשתי טוב, הייתי נורמלית, כמו כולם. פעם בחודש הלכתי לביקורת אצל דוקטור מילרד. היא תמיד שאלה דברים דומים, והתשובות שלי לא השתנו.
חודשים הפכו לשנה. הגיע הזמן לסיים את הניסוי.
הביקורת האחרונה לא התחילה שונה מהקודמות לה. דוקטור מילרד לבשה את החיוך החם הרגיל שלה עד שסיימתי את לענות על השאלות הרגילות. כשסיימתי, פניה הרצינו.
"מינג, הגיע הזמן לספר לך שהנורמלייר לא הפך אותך לנורמלית, תמיד היית נורמלית."
"אבל זה עשה משהו, אני כבר לא אאוטסיידרית, אני כמו כולם עכשיו."
"אבל אם תחשבי על זה, מה הופך אנשים ל"נורמליים", ל"כמו כולם"? אני מאמינה שעצם היותנו אנושיים הופך אותנו לנורמליים. טווח הנורמליות הוא רחב משאנשים נוטים לחשוב. מה שבעצם קרה זה שהאמנת שנהיית "נורמלית" וזה נתן לך ביטחון עצמי שאפשר לך לשים את עצמך במרכז העניינים."
דבריה הפתיעו אותי. הייתי כל כך משוכנעת שהשתנתי באמת. אבל עכשיו כשאני חושבת על זה אני רואה שנשארתי אותו בן אדם, מלבד הביטחון העצמי שלי.
אם אהבתם את הסיפור, עשו לייק, הגיבו ו/או שתפו. אם בסיפור היו קטעים לא ברורים או התעוררו שאלות, אשמח לשמוע ולתקן.
Comments