אחרי עשר שנים של לחימה חסרת תכלית, התעייפתי מלחימה בשטח. עוד קרב ועוד קרב ועוד קרב בלי סוף.
היחידות הפעילות בזָ'רֶל מנסות לחנך מחדש את תושבי המקום להפסיק לשנוא, לפחד ולהפלות "סיומנ"ים. בנוסף לכך, כמה "סיומנ"ים השתחלו לממשלה וחיפשו את המקור לפקודות המלחמה. אם דבר לא ישתנה בשנים הקרובות, האי שלנו יושמד. לכן, יחידת ההנהגה החליטה להקים יחידה נוספת: יחידת שועל. לינזי, לי ואני נבחרנו עליה. משימתנו היא למצוא מי נותן את הפקודה לפתוח באש נגדנו ולהשמידו בכל האמצעים הדרושים.
"קורי, תגיד," אמרה לינזי יום אחד במהלך ההכשרה הקרבית שלה כשרק הגיעה לאי שלנו. "אתה לא מרגיש רע לפעמים? להרוג אנשים?"
"כן, אני מרגיש רע עם עצמי לפעמים," עניתי. "אבל אני יודע שהם לא ירחמו עלינו, ואם נשאיר אותם בחיים הם רק יתקפו אותנו שוב והם לא יעצרו."
"שמעתי שבעבר ניסינו לא להרוג, אבל התקיפות נמשכו יותר זמן, והתרחשו לעתים תכופות יותר. ברגע שהתחלנו לכוון כדי להרוג, התקיפות נמשכו פחות זמן, והתרחשו לעתים רחוקות יותר."
לכולנו יש פנטזיה רחוקה לחזור יום אחד לז'רל, לחזור למשפחה שהשארנו מאחור ולחזור לחיים שנטשנו. כשלי, לינזי ואני הצטרפנו ליחידה ונודעו לנו תפקידנו, התרגשנו להגשים לפחות חלק מחלומנו. מי היה מאמין? לחזור לז'רל אחרי עשר שנים. אומנם לא נתאחד עם משפחותינו, אבל עדיין נחזור למולדתנו.
עם ההתרגשות לחזור ז'רל, בא גם פחד, פחד שיגלו את הכוחות שלנו, ופחד שלא נוכל לנצור את הכוחות שלנו. לי הייתה הכי פחות מודאגת, הרי הכוחות שלה הם טלפתיה, טלקינסיס, תעופה ויכולת לא מפותחת לחוש את הסביבה. היא תוכל להשתמש בטלפתיה כל הזמן בלי שאף אחד ידע, הדבר היחיד שהיא צריכה לעשות הוא לא לחשוף את מה שכוח העל שלה מלמד אותה. לינזי, שיכולה רק להצית הצית אש ולשלוט עד כמה תזיק, לקחה איתה את המצית שהשתמשה בה כשרק גילתה את כוחותיה. המצית ריקה ומדליקה ניצוץ כך שבעזרת הכוח שלה היא יכולה להדליק אש קטנה וזה לא יראה חשוד. עבורי זה יותר מסובך, אני יכול להגן על עצמי ואחרים מפנים פגיעה. פיתחתי לעצמי שיטה לקמוץ את ידי לאגרוף, וכך לדקור את ידי עם ציפורני, ולמנוע מעצמי להיפגע ולהרגיש את הכאב. בנוסף, לינזי ואני יכולים להתאמן ביחד: היא תנסה לשרוף אותי ואני אגן על עצמי, כל עוד לא מגלים אותנו.
לפני שנתיים בערך חזרנו לז'רל. לאחר חודשיים של שייט (שבהם לא נחנו, אלא למדנו דברים שיכולים לעזור לנו בהמשך הדרך) התרגשנו להניח את רגלינו על אדמת ז'רל אחרי כל כך הרבה שנים על האי. משם נסענו לבסיס הגיוס של צבא ז'רל.
למה ז'רל צריכה צבא? ז'רל, בהתחשב שאינה מודעת לאי שלנו, היא המדינה היחידה בפֶּלֶנוֹ (משמעות: כוכב לכת) שלנו, רוֹזֶק. אין לז'רל איומים מתוך הפלנו. כן, ישנם פלנים אחרים, אך לא נראה שהם מתעניינים בפלנו שלנו. ממשלת ז'רל טוענת שהצבא נועד להגן במקרה של תקיפה של פלנו אחר.
הגענו לבסיס הגיוס עם סיפור כיסוי להיעלמותנו הממושכת. 'הם אכלו את הסיפור בלי מלח', סיפרה לנו לי טלפתית, שהיא גם קוראת מחשבות. "גדלנו ביחד באותה עיר קטנה, וֶרוֹלָה, שבדרום הרחוק. הורינו, שהיו חברים, שלחו אותנו לפנימיה בגלל המצב הכלכלי הקשה. אחרי שסיימנו את הלימודים, שוטטנו חסרי מטרה כמה שנים, שבמהלכן נאלצנו להגן על עצמנו, ולאחרונה החלטנו להתגייס." סיפרנו להם. גויסנו.
הטירונות הייתה קלה. כיוון ששלטנו באומנויות הלחימה, הם הקפיצו אותנו מהטירונות לאימון מתקדם. במשך חודש התאמנו בלחימה, עם חיילים מהפלוגה שלנו, באָרִידֶרִי, שהוא אזור מציאות מדומה.
"הם רוצים שנתרגל להרוג," אמרתי לחבריי יום אחד, בארוחת הערב. "ככה הם מכינים את החיילים להרוג."
"כן," ענתה לינזי במבט מהורהר. "מה לדעתכם הם אומרים לחיילים שנלחמים בהם?" היה ברור שהיא התכוונה "לאי שלנו" כשאמרה "הם", אך לא רצתה לעורר חשד במקרה של ציתות.
"אני לא בטוחה שאני רוצה לגלות." הוסיפה לי.
כשנגמר החודש וההכנה שלנו הסתיימה, הפכנו לחיילים סדירים והועברנו לבסיס אחר. שם גילינו את התשובה לשאלה של לינזי. "ברוכים הבאים חיילים חדשים!" אמרה המפקדת שקיבלה את פנינו. "על מנת שתהיו הכי מוכנים למקרה של מלחמה, אתם תצטרפו למשחק המלחמה שמתרחש בארידרי. בכל שלושה חודשים מתחילה מתקפה חדשה למשך חודש. בזמן הזה את תחיו בתנאי שטח מדומים בתוך הארידרי. אם תמותו שם, תחזרו למחנה, ותוכלו להצטרף למתקפה הבאה. עשו את המיטב למען הכנה לקרב האמיתי."
"היא באמת מאמינה למה שהיא אומרת," אמרה לנו לי יותר מאוחר. "אולי הלוחמים פה לא תוקפים את האי, אלא חיילים מבסיס אחר."
"אני לא בטוחה שיש עוד בסיסים, אלא אם יש להם בסיסים סודיים." אמרה לינזי.
לא עבר הרבה זמן עד המתקפה הבאה. כל החיילים הכשירים בבסיס נכנסו לארידרי. בתוך ההדמיה טסנו בספינות אוויר לאי מרוחק במשך שעות. "למה זה רלוונטי, הטיסה הארוכה?" שאל אחד החיילים בספינה. "זה נועד להכין אותנו למלחמה. במקרה כזה יתכן שנצטרך לטוס שעות." ענה חייל ותיק.
אחרי שעות ארוכות של טיסה מעל ים, הגענו לאי. 'זה הם.' אמרה לנו לי טלפתית, בהתכוונה לתושבי האי שלנו. אז ככה הם עושים את זה, חשבתי. הם גורמים לחיילים לחשוב שזה לא אמיתי, שזה הדמיה, אבל הדבר היחיד שלא אמיתי הוא המוות של החיילים של ז'רל. הם רוצחים אנשים בלי לדעת.
'מה אנחנו עושים?' שאלה לי לפני שיצאנו. 'מה אם עכשיו נעמיד פנים שאנחנו נלחמים, ובערב נגיד להם שיש לנו טראומה מהקרב?' הצעתי.
'אתה ולינזי לא תצליחו לביים את זה מספיק טוב. אני חושבת שנגיד שרק אני חטפתי טראומה ונגיד שחשוב לנו להישאר ביחד.' אמרה לי. היא צדקה, לינזי ואני לא שחקנים טובים, אך היא, שבמשך שנים הייתה צריכה להסתיר היכולת שלה להיכנס למוחם של אנשים, יודעת לשחק.
'סגור' אישרנו.
במשך עשר שנים הייתי בצד השני של המלחמה. ועכשיו הייתי צריך להילחם נגד החברים שנלחמתי לצידם. זה היה מזעזע עבור כולנו.
'כוונו כדי לנטרל,' אמרה לי. 'אולי אם ננטרל אותם הם יחיו.'
זה היה מבעית. נלחמנו נגד חברינו, והם לא ידעו זאת אפילו.
למזלנו, אחרי מה שנראה כמו נצח, היום הגיע לסופו. לא עוד להילחם נגד חברינו. זה נגמר, חשבתי בהקלה, זה נגמר.
"זה יותר מדי!" צעקה לי, אחרי המקלחות, למפקדת שלנו. "זה מרגיש אמיתי מדי! אני לא יכולה! זה יותר מדי!"
המפקדת שלנו ניסתה להרגיעה. "זה לא אמיתי." היא ניסתה להגיד, אך לי לא הקשיבה.
"אני חושבת שהיא בהלם", אמרה לינזי. "היא צריכה כמה ימים להירגע. שלושתינו חברי ילדות, ואני בטוחה שאם נבוא איתה, נוכל לעזור לה להחלים מהר יותר."
המפקדת שלנו שקלה את הצעד הבא. "אוקי פעם ראשונה, בסדר. חיזרו איתה לבסיס והצטרפו לסיבוב הבא בעוד ארבעה חודשים."
באותו הערב נשלחנו בחזרה במטוס עם ארוחת הערב שפספסנו. המטוס הוטס מרחוק. ניסינו לתפוס כמה שעות שינה, וכשהנחיתה העירה אותנו כבר הפציעה השמש. החייל שקיבל את פנינו היה רופא, והוא הוביל אותנו מהכניסה להדמיה למרפאה.
ביום השני לשהות לי במרפאה, ראש צבא ז'רל הגיע לבקר את לי. "איך את מרגישה, חיילת?" הוא שאל.
לי לא הייתה במצב דיבור. פניה חתומות בהבעה
אטומה. "היא עדיין בהלם," עניתי בשבילה. "היא חוותה את זה כאמיתי מדי."
"ובטירונות לא הייתה לה בעיה?" שאל ראש הצבא ופנה עלי.
"אני חושב שהפעם ההדמיה נראתה יותר מציאותית, וזה מה שגרם לה להגיב ככה, המפקד."
'הוא יודע על האי,' אמרה לנו טלפתית לי לאחר שראש הצבא הלך. 'הוא חלק ממועצה סודית שתפקידה לדאוג שהאי יושמד. הפגישה הבאה תתקיים בבסיס הזה בעוד שבועיים, ומיקומה המדויק יתגלה ביום הפגישה.'
בימים הראשונים לא עזבנו את המרפאה. מלאנו את הזמן בתכנון המהלכים הבאים בטלפתיה. רק לאחר שלושה ימים אחד מאיתנו בכל פעם עזב כדי לסייר בבסיס. ניסינו למפות אותו ולגלות את המטרה של כל מבנה בבסיס. ניסינו לגלות באיזה מבנה תתקיים הפגישה על גורל האי. מטרתנו היא לעשות הכל, אפילו להרוג, כדי לסיים את המתקפות על האי אחת ולתמיד.
כשראש הצבא עבר בטווח הטלפתיה שלה יום אחד, לי גלתה שמועד הפגישה יהיה בערב בעוד שבועיים. במהלך אותם שבועיים לי נשארה במרפאה והמשיכה להעמיד פני הלומה. במהלך השיטוטים שלנו, לינזי ואני מצאנו שני בניינים מתאימים לפגישות בבסיס, במרחק 15 דקות הליכה אחד המשני. לקחנו בחשבון שייתכן שהם נפגשים במקום פחות נוח.
באותו הערב שעה לפני הפגישה הלכנו "לנשום אוויר", כפי שאמרנו לרופא, שחשב שמדובר ברעיון טוב עבור לי. הלכנו לכיוון משרדו של ראש הצבא. 'הוא לא שם.' אמרה לנו לי. צעדנו לכיוון חדרי הפגישות. שניהם היו ריקים. המשכנו לסייר בבסיס בזמן שחשבנו על הצעד הבא שלנו, עד שלי אמרה פתאום: 'יש אנשים מתחתינו! שם הם עושים את הפגישות שלהם.'
'איך נכנסים לשם?' שאלתי.
'זה מידע מאוד מסווג, קשה להגיע אליו' אמרה לי.
'אולי הכניסה במשרד שלו' הציעה לינזי. אז הלכנו למשרד, פרצנו את הדלת (לינזי למדה פריצת מנעולים למשימה הזאת), חיפשנו פתח. לינזי נקשה על הקירות. לי בהתה במאמץ לגרום ליכולת הלא מפותחת שלה לעבוד - יכולת לחוש את מה שמסביבה. סקרתי את השולחן. חיפשתי כל מידע שיכול לעזור לנו, מידע שחושף אולי את התוכניות הסודיות שלהם לאי שלנו.
'אין פה כלום.' אמרה לינזי.
'אולי ואולי לא,' השיבה לי. 'אני ממש מנסה לחוש את מה שיש מעבר לקירות אבל זה ממש קשה.' היא נגעה בקירות וברצפה לכל אורכם. היא הסיטה שטיח שנח על הרצפה. מתחת לשטיח היו מרצפות גדולות. לי הסירה מרצפת אחת שחשפה פתח בריצה. ירדנו בסולם, ולי הובילה את הדרך כשהיא מוודאת שלא יגלו אותנו. התקדמנו לאט ובשקט, עד ששמענו קולות דיבורים.
"הם נחלשים," אמר מישהו. "אם נמשיך ככה כוחם יגמר. הם לא יחזיקו עוד הרבה."
"נכון," השיב לו קול שזיהיתי כראש הצבא. "אנחנו מתקדמים למטרתנו, אבל לא מספיק מהר. אנחנו צריכים לבנות את הנשק המדובר, הנשק שישמיד את האי. אנחנו צריכים לחסל אותם במהירות האפשרית. אנחנו צריכים -"
שמענו די. התחלנו בתקיפה. נכנסו לחדר ולינזי הציתה את הכניסה שמאחורינו באש לא מזיקה. חברי המועצה נסוגו לחלק הרחוק של החדר. זה היה חדר ישיבות שבמרכזו שולחן שעליו מפה של הפלנו שלנו ובה ז'רל והאי שלנו, לירליו.
""סיומנ"ים," אמר מישהו. "איך נכנסתם?"
'יש להם אקדחים.' הודיעה לנו לי. הבנתי את המסר והפעלתי את הכוח שלי להגן עלינו מירייה שעלולה לבוא.
"דרך הדלת," ענתה לינזי בפשטות. "בטלו את התקיפות, ולא יגרם לכם נזק."
"בדיוק בגלל זה אנחנו תוקפים," אמר ראש הצבא לאנשי, הוציא אקדח וירה לכיוונינו. "הם פצצה מתקתקת! אין לדעת מתי הם יתקפו! עלינו להיות הראשונים שתוקפים!"
"או שבעצם לא היינו תוקפים, אם אתם לא הייתם תוקפים קודם. אנחנו רק רוצים לחיות בשקט." אמרה לינזי. ראש הצבא כבר התחיל להבין שאין לו מה לירות עלינו, הודות להגנה שסיפקתי, הכדורים עפו ממנו כאם היינו פלדה.
'אני מציע שנלך לתכנית ב'' אמרתי טלפתית ללי וללנזי.
לינזי לא בזבזה רגע, היא הציתה אש מזיקה בידיה והשליחה לכיוון חברי המוצעה, אך פיספסה בכוונה, וסימן נותר בקיר שמעליהם, כפי שתכננו. "בטלו את התקיפות, ולא תצלו." חברי המועצה התחילו להבין את מצבם. הם שקלו את צעדיהם.
"יש לכם עשר דקות להחליט." הכריזה לינזי.
במהלך עשר הדקות, המילים היחידות שנאמרו היו מילותיו של ראש הצבא שהכריז לחבריו: "אנחנו לא מפסיקים את ההתקפה." וכל שאר הדקות עברו בדממה. לי סיפרה לנו טלפתית שרובם אינם מאמינם בדרך של ראש הצבא, אבל הם מפחדים ממנו כדי לפעול כנגדו.
"נגמר הזמן." הכריזה לינזי בתום עשר הדקות. לי אמרה לנו את מי להרוג ומי כדאי להשאיר בחיים כדי שיעזור לנו בהמשך. לי שרפה את שניהם ואני הגנתי על האחרים שלא ישרפו גם הם. האחרים הזדעזעו כשראו את ראש הצבא ויועצו נשרפים בכאב.
"אתם יכולים לעזור לנו או לסיים כמוהם." אמרה לינזי והצביעה על המקום בו עד לא מזמן עמד ראש הצבא.
"הוא הכריח אותנו! הוא תמרן אותנו שנעזור לו! ברגע שהבנו ששום דבר טוב לא יצא מזה, ניסינו לעצור אותו אבל הוא איים עלינו. ניסינו ל-" אמר אחד מהם מעט בחשש.
"אוקי. אז תוכלו לעזור לנו? לבטל את האיום על חיי ה"סיומנ"ים"" אמרה לינזי.
"לא רצינו לעשות את זה," אמר מישהו אחר. "בהתחלה הוא כינס אותנו רק כדי ליצור טכנולוגיה שתוכל להגביל את כוחות העל, במקרה ואחד מהם מתפרע. כשלא הצלחנו, הוא גרם לנו לתכנן את השמדת ה"סיומנ"ים. אז יבאנו טכנולוגיה מהשוק השחור, כדי להילחם ב"סיומנ"ים. אבל כשראינו אותם נלחמים, הבנו שהם לא רעים, הם בני-אדם, בדיוק כמונו, רק עם כוחות-על. כשהתחלנו להביע התנגדות להמשך התקיפה, הוא התחיל לאיים עלינו. לא הייתה לנו ברירה. לא מזמן עלה לו רעיון חדש - לפתח נשק שישמיד את הבונקר שלהם. ניסינו להוריד אותו מזה, אבל הוא התחיל להשתמש בכוח נגדנו, הוא איים עלינו. אז ניסינו לעצור אותו בדרכים אחרות, ניסינו לעכב אותו."
"אנחנו מעריכים את התמיכה", אמרה להם לי. "אנחנו רק צריכים קצת עזרה."
למחרת בבוקר אחד מחברי המועצה הודיע כי ראש הצבא ויעצו עברו דום לב פתאומי, ושמשחק המלחמה מבוטל עד להודעה חדשה.
חברי המועצה הנותרים מינו מפקד צבא חדש, שפעילותו הראשונה בתפקיד תהיה להעריך מחדש את המצב ולמצוא שאין צורך שלז'רל יהיה צבא, וכך יפסקו התקיפות אחת ולתמיד. עם פירוק הצבא, יבוא גם פירוק המועצה, שנשארה מאוחדת עד לפירוק המלא והסופי של הצבא.
כשחזרנו לאי שלנו, קיבלו את פנינו בכבוד רב. התקיפות פסקו וצבא ז'רל בתהליך בירור ופירוק.
היינו כל כך מאושרים מהניצחון שכמעט שכחנו שתושבי ז'רל עדיין לא מקבילים אותנו ה"סיומנ"ים. מעתה והלאה נוכל להתרכז אך ורק בחינוך מחדש של "היומנ"ים, דרכי התמודדות וחזרה לז'רל.
Comentarios