פרידה עם ורד

ביקום אחר ובזמן אחר…

היינו ביחד במשך שנתיים. את השנה הראשונה שלנו ביחד ליוו העיניים השמחות שלה. בשנה השניה הקשר התחיל להתפורר. העיניים שלה הפכו עצבניות. למרות שמערכת היחסים התחילה להסב לנו יותר כאב מאושר, היה לנו נוח שם. היה לנו קשה לאזור אומץ לפרידה. כשזה נהיה בלתי נסבל, הייתי חייב לסיים את זה. היא ידעה שזה מגיע על אף שלא דיברנו על כך במפורש. לקחתי אותה לסרט. הסרט לא היה כזה עצוב, אבל היא בכתה. מאוחר יותר, ברגע הפרידה הבאתי לה ורד אדום. העיניים העצובות שלה נחקקו בזכרוני.

החודשים עברו, והמוח שלי לא יכול היה להניח לה. חשבתי על מה שהיה טוב במערכת היחסים שלנו, חשבתי על מה אהבתי בה. היה לה לב של זהב. אולי לא היו לה את כל היכולות הדרושות, אבל הרצון והמוטיבציה שלה הספיקו גם לי. היא תמיד שמה אחרים במרכז והיה לה אכפת מהעולם.

יום אחד היא ביקרה אותי. היא אמרה לי: "אני מודה לך שהבאתי לי את הורד האדום כשנפרדנו. הוא עזר לי לזכור אותך ואת הקשר בינינו על צדם הטוב ביותר. לכן, אני מביאה לך מתנה כדי להחזיר לך טובה." היא הביאה לי שרשרת עם תליון קריסטל. השרשרת עצמה הייתה ממתכת כסופה עדינה ודקה. התליון היה גביש מחומר שלא זיהיתי בצבע תכלת עדין ושקוף. זאת הייתה שרשרת מהסוג שהיא נהגה לענוד. אני לא יודע אם היא התכוונה שרק אשמור את זה לזיכרון או שהתכוונה שאענוד את זה בעצמי או שאתן את זה לאדם הבא שאצא איתו או איתה. בתוך השרשרת הקריסטל תליתי את כל מי שהיא הייתה עבורי עם התקדמות הזמן.

הראש שלי עוד היה מלא בה כשעיניים חדשות תפסו אותי. הן העניקו לי משהו שהעיניים שלה מעולם לא נתנו לי, הן נתנו לי תקווה והן האמינו בי, האמינו שאני יכול להיות אדם טוב יותר. עם הזמן למדתי להכיר את בעל אותן עיניים מלאות אמונה. ההשראה שהוא נתן לי הביאו לי מוטיבציה לענוד את שרשרת הקריסטל. לא הרבה מאוחר יותר, הוא הביא לי ורד אדום לצד המילים: "הייתי שמח אם נהיה רציניים יותר."

הרגישו חופשי לקרוא, לאהוב, לשתף, להגיב, לעשות לייק ולתקן.