ברוכים הבאים לסיפור בהמשכים. כל שבועיים יתפרסם המשך. קריאה מהנה!
במקום אחר ובזמן אחר…
הסיפור שלי מתחיל כשאני מוצא את עצמי בפֶּלֶנוֹ (משמעות: כוכב לכת) מוֹפְרִי עם מעט מאוד זיכרונות. מצאתי שאני יודע לדבר, יודע את שמי: גייל, יודע באיזה פֶּלֶנוֹ אני, יודע שאני לומד בבית ספר בפלנו, יודע שאני בכיתה ז׳, יודע שאני בחדר השינה של הפנימייה, אבל שום דבר מעבר.
"אז אתה בטח התלמיד החדש," אומר ילד שנכנס לחדר. "קוראים לי מייק. לא ציפיתי למצוא אותך פה. מתי הגעת?"
"עכשיו, אני מניח…?" אני עונה ותוהה מתי ואיך הגעתי לפה.
"המנהלת אמרה לי היום בבוקר שתלמיד חדש יצטרף לחדר שלי בקרוב ולא פירטה יותר מדי. איך הגעת? חשבתי שתבוא בחללית."
"אני לא בטוח."
"מה זאת אומרת ׳לא בטוח׳?"
האם אני אמור לשתף אותו במחשבות שלי ובמה שאני יודע? "אני לא יודע. כל מה שאני זוכר זה שפשוט הייתי פה."
"הא, מוזר. איך יתכן שאתה לא יודע? מה הדבר האחרון שאתה זוכר?"
"אני לא חושב שאני זוכר משהו נוסף", אני עונה מבולבל.
"אנשים לא מאבדים את הזכרונות ככה. אולי היית איזה סוכן חשאי והם היו צריכים לקחת לך את הזכרונות החסויים!" מציע מייק בהתרגשות.
ואני מנסה להיזכר במשהו. זה כמו להושיט יד לעבר חשכה מוחלטת. אני לא מוצא דבר. יש לי תחושה… תחושה מוזרה כזאת… אבל היא נעלמת לפני שאני מצליח לתת לה מילים.
מייק מספר לי על המקום בו אנחנו נמצאים. עיר הפרח שבפלנו מוֹפְרִי ממוקמת ליד שדה פרחים עצום. העיר מאוכלסת בעיקר על ידי יתומים ויתומות בְּנוֹתֵי (בְּנוֹת/בְּנֵי) נוער. אני תוהה אם גם אני יתום.
"אני לא זוכר את ההורים שלי. אני לא יודע אם בכלל היו לי הורים", אני אומר.
"חייבים להיות לך הורים", משיב מייק. "אולי הם שלחו אותך לאימוץ כשהיית מאוד צעיר. גם אני לא זוכר את ההורים שלי. גדלתי בבית יתומים בפלנו שבו נולדתי. עברתי לפה רק לפני כמה חודשים.
"בכל מקרה, מלבד היתומים, גרים בו כמה אנשים מבוגרים שרובם עובדים בפנימיה. ואגלה לך סוד: הם לא ממש בחרו להיות פה."
שנינו שוקעים לדממה כשאני מהרהר במשמעות הדברים וחושב על ההורים שלי.
"בוא אעשה לך סיור קצר", שובר מייק את הדממה.
"בטח", אני אומר בשמחה.
מייק מוביל אותי אל מחוץ לבניין המגורים. רוח קרירה מלטפת את פני. זה מרגיש כמו הפעם הראשונה. אני לא מבין איך אין לי זכרונות. משהו בזה לא הגיוני. משהו בזה מרגיש לא טבעי.
אנחנו עוברים ליד בית הספר ואנחנו מגיעים לקצה העיר. לפנינו נפרש מרבד פרחים ענק. אינספור גוונים מנקדים את הדשא ואת הגבעולים הירוקים. כמו טפטופי צבע על רקע ירוק.
מייק מספר לי שזה היה שדה פרחי בר בהתחלה, אך אנשים שגילו את השדה ניסו לתעל אותו למטרות רווח. כשהפלנו הוגדר כפלנו ללא שימוש בכסף, לא נשאר איש לטפל בשדה. המקומיים לא הביעו עניין מיוחד בתחזוקת השדה לשם מקסום תוצרת הפרחים. לכן עכשיו משולבים בשדה פרחים מהונדסים בשורות ישרות ופרחי בר בין השורות. המגוון מעניק לשדה את היופי המיוחד שלו.
מחשבות מתערבלות במוחי. "רגע אחד, גרת לבד בחדר?" אני שואל.
"אה, כן."
"איך זה קרה?"
"בהתחלה שמו אותי בחדר עם עוד ילדים. אבל…" פניו מביעות את חוסר הנעימות שהוא חש. אני מבין שזה לא מקום ללחוץ עליו. אני מבין שבגלל הדבר שקרה אז כנראה הוא אינו פופולרי בקרב התלמידים האחרים. זה יכול להסביר למה הוא מנסה ליצור איתי חברות. אני תוהה למי מאיתנו יש סוד אפל יותר.
אנחנו מסיטים את הנושא וממשיכים בשיחות קטנות שמעבירות לנו במהירות את השעות עד השקיעה.
למחרת בבוקר, אני מצטרף לשיעורים. המורות אומרות לי שבאחריותי להשלים את כל החומר שפיספסתי. מייק מציע את עזרתו. בזמן השיעורים אני יושב בכיתה. ואני מוצא שהחומר מצלצל מוכר. אני אפילו מפתיע את המורות כשאני עונה נכון לשאלות שלהם. התלמידים מנגד, לא ממש שמחים שהתלמיד החדש מצליח יותר מהם כבר בהתחלה.
אני נצמד למייק מתוך היכרותנו אבל הייתי רוצה להכיר עוד ילדים. אבל, אחרי מפגן הידע שלי, נראה שכולם רק רוצים להתרחק ממני.
בהפסקה אני הולך במסדרונות עם מייק. הוא מספר לי כמה מגניב שעניתי נכון למורה בשיעור אחרי שאף אחד לא הצליח להגיע לתשובה. אני בקושי שם לב לתלמידים המתלחששים מסביב.
אנחנו שוקעים עמוק כל כך בשיחה שאני כבר לא שם לב לאן אני הולך.
בום! אני נתקע בתלמידה חסונה. השיער השחור שלה אסוף בקוקו. העיניים החומות שלה יורות עלי ברקים.
״אתה בטח חושב שאתה כל כך חכם, גייל״, היא אומרת בלגלוג.
אני מחשב במוחי את המילים החכמות ביותר. ואני לא מוצא שום דבר מועיל לומר.
״אין לך הערות חכמות, אה?״ היא שואלת כשאני מושך את מייק ועוקף אותה. ״עוד אראה לך שאתה טועה.״
״אז איפה היינו?״ אני שואל את מייק ומנסה להמשיך כרגיל.
הוא שותק. כשאנחנו יוצאים מהמסדרונות הוא פותח את פיו. ״אתה… ראית את עצמך?! פשוט התעלמת מרינה הבריונית! והיא נתנה לך ללכת! בדרך כלל היא מחלקת מכות באופן חופשי!״
״היא לא נראתה לי כל כך מאיימת.״
״מאיזה עולם נפלת? היא האימה של בית הספר! אף אחד לא מעז בכלל להתקרב אליה. אפילו המורים מפחדים ממנה!״
״אולי זה הזמן לשינוי״, אני מציע.
פנינו לכיוון הספריה. מייק ואני חושבים שאולי נוכל למצוא משהו בנושא של איבוד זיכרון כדי לגלות עוד עלי.
"לא קצת מוזר, לדעתך, שפשוט הופעתי פה ואף אחד לא שם לב שמשהו מוזר?" אני שואל את מייק כשאנחנו מרפרפים בספרים. הספרן הביא לנו ערימה אין סופית של ספרים על איבוד זיכרון.
"יכול להיות", הקול של מייק יוצא מריכוז. "אבל בסופו של דבר פלנו מופרי הוא פלנו שלא עוקבים אחריו במיוחד. יש פה המון פליטים."
"הא", יוצא מפי.
שנינו שוקעים במילים כתובות ללא סוף. המילים מתערבלות במוחי כשאני מנסה להפריד בין העיקר לטפל. סיפורים על אנשים שמוחם נפגע וזה גרם לאיבוד חלקי של הזיכרון. אנשים שזכרונם נלקח מהם בעזרת קסם. ועוד כמה תופעות של איבוד זיכרון שלא הצליחו להוכיח מעולם את הסיבה, אך החשד שהן נופלות באחת משתי הקטגוריות.
הספרן ניגש אלינו. "חמודים, כדאי שתלכו לאכול ארוחת ערב לפני שסוגרים את חדר האוכל."
"אה, כן", אומר מייק.
וכך אנחנו סוגרים את הספרים להיום. אנחנו עושים את דרכנו לאולם האוכל.
עם אוכל לפנינו, אנחנו מחליפים ביננו את הממצאים.
"נראה שאיבוד זיכרון נגרם משתי סיבות: משהו פיזי שקורה למוח או בעזרת קסם", אני מוציא מפי.
"כן, גם קיבלתי רושם כזה. עכשיו אנחנו צריכים לגלות איך ניתן להבדיל."
"כן", קולי דועך כשאני מהרהר על דבר שקראתי: שאם הזכרונות נלקחו בקסם, ניתן להחזיר אותם. ועלתה בי תקווה וסקרנות לגלות מי אני או לפחות מי הייתי.
"מה אם בחרת לשכוח הכל מסיבות נכונות?" מציע מייק כשאנחנו משפשפים את השינה מעינינו בבוקר המחרת.
"למה רציתי לוותר על כל הזכרונות שלי?" אני שואל בקול חלוד משינה. "הייתי מצפה שאשאיר לי קצת מידע על עצמי, לא?"
"ומה אם היית בטוח שלא תרצה לדעת?"
"אולי לעולם לא נדע."
אחרי הלימודים, אנחנו ממשיכים במחקר שלנו. היום ברור לנו מה אנחנו מחפשים. כל אחד מאיתנו חיפש נושא אחר: אני חקרתי על איבוד זיכרון בקסם ומייק קרא על איבוד זיכרון מפגיעה פיזית. אני קורא סיפור על אישה זקנה שזכרונותיה הרבים הכבידו עליה כל כך שהיא בחרה לשכוח הכל כדי להיות חסרת דאגות ומכאובים. היא השאירה לעצמה פתק על מה שעשתה לעצמה. היא לא זכרה דבר, אפילו לא את המשפחה שלה. האנשים סביבה עזרו לה. בהתחלה היא ניסתה להיות שמחה, אבל החור שנפער בה היה גדול מדי: חיים שלמים שלא חייתה ועדיין היו שלה. לכן בסוף, למרות דעת מקורביה, היא החליטה להחזיר לעצמה את הזכרונות שהיא אחסנה בעזרת קסם בחפץ. והיא הרגישה חרטה רבה כשעשתה זאת, אך לא היה בה חור פעור יותר.
אני תוהה האם מצבי זהה. ואני מלא ספק וחששות. אני רוצה לדעת מי הייתי, אבל כאב גדול לא שווה את זה, אני חושב לפחות. אני עוד צעיר, אני יכול ליצור לעצמי חיים חדשים.
הספרן שוב מקיץ אותנו ממחקרינו. אנחנו מרימים אליו את עיננו המותשות והולכים.
"גיליתי שניתן לאבד את הזיכרון על ידי פגיעה מוחית", משתף מייק בממצאיו. "כשזה קורה ככה, הזיכרונות מפסיקים להתקיים ולא ניתן לשחזר אותם. במקרה כזה, תהיה איזה פגיעה מורגשת בראש. כאב לך בראש כשהגעתי?"
"לא. אבל מה אם ריפאו את הכאב הפיזי לפני שהביאו אותי לפה?"
"זה אומר אז שזה היה מתוכנן. וזה היה בעזרת אנשים נוספים כנראה. או שאנשים אחרים גרמו לך לזה ללא הסכמתך."
"הממ…" אני חושב על אפשרות זאת, אך היא לא מרגישה לי נכונה. אני לא יודע אם אני יכול לסמוך על התחושה הזאת בכלל. "לגבי איבוד זיכרון שנגרם מקסם יש שתי אפשרויות", אני מספר על החלק שלי במחקר. "אפשרות אחת היא שהאדם מאבד גישה לזיכרונות שלו. לפי אפשרות זאת, הזכרונות נשארים אצל האדם ויש אפשרות לאדם להיזכר בהם בעצמו בעזרת הגירויים הנכונים. לרוב האדם לא יוכל לשבור בעצמו את המחסום שהוקם שם.
"האפשרות השניה היא שהזכרונות נלקחים ממוח האדם ומאוחסנים במקום אחר. כך שאין לאדם שום אפשרות להיזכר בעצמו, אך יש לו אפשרות למצוא את הזכרונות ולהחזיר אותם לעצמו."
"מכל האפשרויות כנראה שכדאי שזאת תהיה האפשרות לפיה הזכרונות נעולים אצלך במוח", סיכם מייק.
"כן, כנראה. הרי אני לא יכול אפילו לנחש איפה החביאו לי את הזכרונות. ואם המוח שלי נפגע, אז גם ככה הזכרונות אבודים לעד. אני חושב שיש לי לפעמים תחושות לגבי העבר שלי."
"כן? מה הרגשת?"
"כל מני תחושות קלושות כאלו. אני אפילו לא יכול לתאר אותן. אך הן תמיד מלוות בצבע שחור. אני חושב לפחות."
"שחור, הא? אתה יודע מה האסוציאציה המקומית לשחור?"
"לא."
"כנופיית הקוסמים השחורים."
"מי הם?"
"טוב, ברור שאתה לא מהאזור. מוזר אבל. נראה שיש לך ידע על דברים אחרים ביקום. למה עליהם לא?"
"אני לא יודע, אבל עדיין לא הסברת לי מי הם."
"אה, כן, סליחה, גייל. הם חבורה של קוסמים רעים. הם לובשים גלימות שחורות ומשם כינויים. הם פועלים בכל היקום או שיש להם סניפים בכל היקום. יש שמשייכים אותם לרשת הרוע שהם האיגוד הרשמי של כל נבלי היקום.
"לעיתים קרובות מאוד הם מגיעים לפלנו הזה כדי לחולל בלגן. אולי כי אין כאן אכיפה הדוקה מספיק. התלמידים פה די אוהבים אותם כיוון שהם משבשים את הלימודים לעיתים קרובות."
"למה להם לעשות זאת אם הם חלק מרשת הרוע?"
"לא ברור. אני לפעמים חושב שאולי הכנופיה המקומית מורכבת מתלמידים. אני בטוח שתראה אותם בפעולה בקרוב ותוכל להביע את דעתך."
"יכול להיות שהשחור בזכרונות שלי הוא השחור של הכנופיה?" אני זורק תהיה לאוויר. האפשרות הזאת מלחיצה אותי.
תודה על קריאתך, היקום מלא תקווה שנהנתם.
בפרק הבא: גייל יגלה עוד על קישרו לכנופיית הקוסמים השחורים.
ניפגש בעוד 14 יום!
Comments